יש משהו בגיל 30 שגורם לנו להרהר בהספק שלנו, בחוויות, במטרות וביעדים שהצבנו לעצמנו, על חלומות שחלמנו כשהיינו צעירים ועל מחשבות האם אנחנו נמצאים במקום שחשבנו שנהיה בו כשהיינו בשלב ההתבגרות.
כאשר יש פער בין הרצונות והשאיפות לבין המציאות, כשגורמים שונים משפיעים על החיים שלנו ולא מאפשרים לנו לממש את הפוטנציאל שלנו, כתוצאה מכך יכולים לבוא לידי ביטוי תסמינים שישפיעו עלינו.
ע"פ מחקר של משרד הבריאות משנת 2012, כ-10% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל חוותה דיכאון בשנה החולפת, לכן אדם החווה הפרעת דיכאון לא צריך לחשוב שמדובר בתופעה ייחודית ונדירה אלא מדובר בתופעה מוכרת במחקר בקרב האוכלוסייה הבוגרת.
חלק עיקרי מהסיבות לדיכאון בגיל 30 עלול להגיע מהפער בין החלומות והתכניות שלי לבין המציאות בפועל שלא דומה או זהה להן, והפער הזה יוצר תופעות ותסמינים המעידים על הפרעת דיכאון.
הילד בן 30, יש לו חום גבוה…
מוכרת לכם ההרגשה שהחיים שלכם הפכו לאדישים? פעם היו תחומי עניין שבערו בנו, נתנו לנו מוטיבציה לקום בבוקר ולטרוף את העולם. אבל כיום, אין בי יותר את התשוקה להתקדם, להתפתח, ללמוד ולהצליח.
הגעתי לגיל 30 או 35, ובתכניות שלי חשבתי שכבר אקים משפחה, אסיים תואר בהנדסה, תהיה לי דירה עם משכנתא ועבודה יציבה ומכניסה. בפועל, אני עדיין בתוך חיי הרווקות, אין לי דירה בבעלותי אלא נשארתי אצל ההורים והמצב הזה פשוט הכניס אותי לבועה ולמשבר שקשה לי לצאת ממנו ויש לי הרבה מאוד סימני שאלה על היכולת שלי להצליח בחיים.
סיטואציה אחרת המוכרת לאנשים החשים דיכאון באה מחיי שגרה בהם הקמתי משפחה ויש לי עבודה טובה, אבל אני בזוגיות שמשתלטת לי על החיים או שהדימוי העצמי שלי נמוך. בן או בת הזוג שלי קובעים עבורי איך ייראו חיי החברה שלנו, לאילו מקומות נצא לבלות או האם בכלל נצא לבלות או שנישאר בבית, מחליטים על הילדים מי יהיו החברים שלהם, את מי הם יכולים להזמין הביתה ולא מאפשרים לי ולרצונות שלי בתחומים אלה לבוא לידי ביטוי.
עומר, 47 מהמרכז משתף: הייתי רגיל להיות המוקד, האצבע שמארגנת את כל המפגשים והבילויים בחבר'ה. התחתנתי בגיל 30, אבל זה לא הפריע לי ולא הרגשתי שזה גרם לי לשינוי. הבעיה הייתה בעבודה. בעקבות קיצוצים בחברה בה עבדתי מצאתי את עצמי בגיל 32 ללא עבודה, ביטחון ויציבות. בזמן שהחברים שלי ממשיכים את חייהם כרגיל, נאלצנו לגור אצל ההורים ולחשוב על העתיד שלי. לא היה לי פשוט למצוא עבודה חדשה והייתי מודאג וחרד מאוד מהמצב. הייתי כבוי ואפילו דברים פשוטים כמו לצאת עם אשתי לפיקניק רגוע בטבע לא רציתי. פשוט הראש שלי לא היה פנוי והיה שקוע ומלא במחשבות על העתיד שלנו.
מה מיוחד בגיל ה-30 + שמתפתחת במהלכו תופעת דיכאון?
דיכאון בגיל 30 משקף תחושת תסכול ואדישות למה שקורה בחיים כשהם נמצאים לא במקום שתכננתי להיות בהם. למה זה קורה בגיל 30 ולא בגיל צעיר יותר? כי בגיל צעיר יותר אנחנו יותר חולמים, יותר מתכננים, יותר מגבשים את הזהות שלנו, את הרצונות שלנו, איזו בת או בן זוג נרצה, איפה נגור, איזו עבודה מתאימה לנו, איזה תואר או מקצוע שנלמד יתאימו לנו כדי לממש את הכישרון והפוטנציאל הטמון בי.
בגיל צעיר יותר לא באים לידי ביטוי התוצאות ולא רואים עדיין את הדרך שבה נרצה לצעוד. אבל בגיל 30 ובעשור הרביעי לחיינו, כשאמורים כבר להקים משפחה, לחיות בזוגיות, ללמוד תואר ולעבוד בתחום שאנחנו אוהבים או ושיקדם אותנו ואת התכניות שלנו – אנחנו כבר אמורים להראות תוצאות, לוודא שהדרך שהתחלנו ללכת בה מובילה אותנו למקום נכון וטוב עבורנו, שהדרך טובה לנו, למשפחה שלנו, שהיא מתחברת לדברים שאנחנו אוהבים ושבזכותה אנחנו קמים בבוקר בתשוקה ובמצב רוח טוב.
דיכאון בגיל 30 בגלל העבר
דיכאון בגיל 30 הוא הרגשה שהחיים לא נמצאים על המסלול הנכון, שאחרי השקעה גדולה, רכישת מקצוע, תואר ראשון ואולי תואר שני, חתונה, משכנתא, זוגיות, טיול אחרי צבא וחברים שכבר עברנו איתם תקופה ארוכה – שמשהו לא עובד כמו שצריך בכלל. אחרי תקופה שהתאמצנו וניסינו והשתדלנו ללחוץ על דוושת הגז, בכל זאת אנחנו לא מתקדמים לכיוון שרצינו או לא מתקדמים בכלל. ההרגשה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי בדימוי עצמי נמוך שאני לא מוצלח או לא מוצלחת, שכולם מסביבי מאושרים, מצליחים ומשום מה אני לא והפתרון לא ידוע או שהוא ידוע אבל אין לנו איך ליישם אותו.
תמר, נשואה +2 משתפת: כבר מגיל 14 ידעתי שאני רוצה להיות רופאה. הייתי מוקסמת מכל מה שקראתי וראיתי על עולם הרפואה. בגילל 22 התחלתי ללמוד רפואה ובהחלט אפשר לומר שהגשמתי חלום. אבל כבר בשלב ההתמחות ראיתי שזה מאוד שונה ממה שחשבתי. בכל זאת לא וויתרתי, סיימתי התמחות וקיבלתי את הדוקטורט. המשכתי אחר כך בכל הכוח כדי להגשים את החלום אבל במקום להתמלא באנרגיות חזרתי הביתה ממשמרת ריקה מאנרגיות, בלי מצב רוח להיות עם הילדים, בלי רצון לצאת ולבלות. היה לי קשה מאוד לדעת איך אני מגשרת על הפער שבין לעשות את מה שחלמתי כל השנים לבין המציאות שהייתה לא טובה עבורי. ועם כל הכבוד לחלומות שלי, לא הייתי מוכנה בגיל 33 לוותר על ההווה והעתיד ושמחת החיים של המשפחה שלי.
דיכאון בגיל 30 בגלל העתיד
כמו בשיר הולכים אל הנודע של דני סנדרסון, דיכאון בגיל 30 יכול לבוא גם מהלא נודע. אנחנו עברנו כברת דרך שהייתה טובה ומספקת או שדווקא לא תאמה את הציפיות שלנו, אבל אנחנו קולטים שבעוד 10-20 שנה אנחנו נהיה בגיל 50-60, קרובים לגיל פרישה ואחר כך גיל הזקנה מעבר לפינה. ואז עולות בבטן שאלות על איך נסתדר? מי יעזור לנו? האם נוכל להזדקן בכבוד? האם הפנסיה שלנו תספק את הצרכים שלנו? מה יהיה מצב הבריאות שלנו? האם נזדקק לעזרת הילדים שלנו ולא נהיה עצמאיים?
לא לפחד ממציאות נושכת
מחשבות בסגנון הזה קיימות אצל רובנו, אבל הן לא קובעות את סדר היום שלנו, את הלך הרוח שלנו, את היכולת שלנו לקום בבוקר בתשוקה למשפחה שלנו, להתפרנס בכבוד ופשוט לחיות וליהנות מהחיים, לנשוך שפתיים כשצריך, להתמודד ולהתגבר מול אתגרים ולדעת שמשברים הם חלק מהחיים, אבל הם לא החיים עצמם. אבל מכל מיני סיבות מעכבות, לא כולנו מפנימים ומצליחים לחיות את החיים שלנו באופן הזה.
גיל 30 מגיע עם אחריות והרבה פוטנציאל למימוש. דיכאון בגיל 30 גורם לנו לאפאתיות, אדישות, חוסר אכפתיות ופגיעה בביטחון העצמי. אבל זוהי לא גזירת גורל. באמצעות הניסיון שרכשתי, אני מציע לכם ליווי מקצועי להבין מהו הבסיס עליו הדיכאון יושב, מה מושך אותנו למטה, אילו מחשבות אנחנו צריכים לאמץ כדי לטפל בדיכאון והתסמינים שלו ובאלו הרגלים אנחנו צריכים אולי לשנות או לדייק כדי לצאת לדרך חדשה שתשפיע גם על היום-יום שלנו וגם תגרום לנו להסתכל על העתיד שלנו במשקפיים ורודות.
