פחד מהקאות: הפוביה שאף אחד לא מדבר עליה ואיך יוצאים ממנה

מה זה פחד מהקאות, ולמה הוא כל כך שקט?

כמעט כולם לא אוהבים להקיא. ההבדל בין סלידה רגילה לבין פוביה הוא לא עוצמת הגועל, אלא כמה מהחיים מאורגנים סביבו. אדם עם סלידה רגילה לא חושב על הקאה עד שהיא קורית. אדם עם אמטופוביה חושב עליה בכל ארוחה, בכל נסיעה, בכל פעם שמישהו במשרד משתעל. הפחד רץ ברקע כמו תוכנה שאף פעם לא נסגרת.

והסיבה שהפוביה הזאת כל כך שקטה היא הבושה. אנשים מספרים לחברים שהם מפחדים מטיסות. הם לא מספרים שהם לא אכלו במסעדה שש שנים כי הם לא סומכים על המטבח. הבושה שומרת על הסוד, והסוד שומר על הפוביה, כי אף אחד לא מציע עזרה למשהו שהוא לא יודע עליו. אם אתם רוצים להבין קודם את התמונה הרחבה, כתבתי על זה בעמוד מה זה פוביה ובמדריך על סוגי פוביות.

חרדה מהקאה: המעגל שבו הפחד מייצר את התסמין

כאן נמצא הלב של אמטופוביה, ואת זה חשוב להבין לפני שמדברים על טיפול. חרדה מייצרת בחילה. זה לא רעיון, זה פיזיולוגיה. כשהמוח מזהה סכנה, הוא מזרים אדרנלין, מאט את העיכול ומעביר דם מהקיבה לשרירים. התוצאה היא בטן מכווצת, תחושת כובד, ולעיתים קרובות בחילה של ממש. ועכשיו חשבו מה קורה כשהדבר שמפחיד אתכם הוא בדיוק בחילה.

אתם יושבים במסעדה. מחשבה חולפת, "מה אם האוכל לא טרי". הגוף מגיב בקצת אדרנלין. הבטן מתכווצת מעט. אתם מרגישים את זה, ומפרשים, "הנה, זה מתחיל". עכשיו זו כבר לא מחשבה חולפת, זו סכנה, האדרנלין קופץ, הבחילה מתגברת, ואתם יוצאים החוצה בלי לגעת בצלחת. מבחוץ זה נראה כמו ראיה שאתם צודקים. מבפנים זו חרדה שייצרה בדיוק את התסמין שהיא פחדה ממנו. זה אותו מנגנון של הפחד מהפחד שמופיע בהתקף חרדה, רק שכאן הוא ממוקד באיבר אחד.

ועובדה אחת שמרגיעה כמעט כל מטופל שלי. בחילה מחרדה כמעט אף פעם לא מסתיימת בהקאה. הגוף לא מקיא בגלל אדרנלין, הוא מקיא בגלל רעלן או זיהום. רוב האנשים עם אמטופוביה חוו אלפי גלים של בחילה מחרדה במהלך החיים, ואפס הקאות מהם. המוח פשוט לא עצר לספור.

האם זו אמטופוביה, OCD או הפרעת אכילה?

שאלה שאני נשאל הרבה, וסיבה טובה לפנות לאבחון מקצועי במקום לנחש. שלושת המצבים יכולים להיראות דומים מבחוץ, כי בשלושתם יש כללים סביב אוכל והימנעויות, אבל המנוע שונה לגמרי. באמטופוביה הפחד הוא מההקאה עצמה, ומהאובדן שליטה שהיא מסמלת. בהפרעת אכילה המוקד הוא משקל, צורת גוף ושליטה בכמות. וב OCD הבדיקות והחיטוי הם טקסים שנועדו להרגיע ספק שלא נגמר.

הבלבול הוא לא רק אקדמי. מטופלים עם פחד מהקאות מגיעים אליי לפעמים אחרי שנים של טיפול בהפרעת אכילה שלא עזר, כי הוא טיפל במשקל ולא בפחד. ואחרים מקבלים אבחנה של חרדה כללית, כשבפועל כל הדאגות שלהם מתנקזות לבטן אחת. כשהאבחנה מדויקת, הטיפול מדויק, וזה ההבדל בין שנים לחודשים.

רמז אחד שעוזר להבחין. שאלו את עצמכם מה הייתם עושים אם היו מבטיחים לכם, באופן מוחלט, שלעולם לא תקיאו. אם התשובה היא "אוכל מה שבא לי, טס לאן שבא לי", הפחד הוא מההקאה. אם הכללים היו נשארים, המנוע נמצא במקום אחר.

טיפול באמטופוביה: מה עובד באמת?

הליבה של טיפול באמטופוביה היא טיפול קוגניטיבי התנהגותי עם חשיפה הדרגתית, ואפשר לקרוא על העקרונות של טיפול CBT באתר. הייחוד כאן הוא בשלושה סוגי חשיפה שעובדים במקביל. הראשון הוא חשיפה למושג ולדימוי, המילה, סיפורים, תמונות, סרטונים, בסדר עולה. השני הוא חשיפה לתחושות הגוף עצמן, ייצור מכוון של תחושת בחילה קלה, בסיבוב על כיסא, בארוחה משביעה או בנשימה מהירה, עד שהגוף לומד שהתחושה הזאת עוברת בלי אסון. והשלישי הוא הורדה מדורגת של הכללים, אכילת מזון "אסור", ביטול הבדיקה של תאריכי התפוגה, ויתור על התרופה בתיק.

זה לא נשמע נעים, ואני לא אעטוף את זה. אבל חשוב להבין שאף אחד לא יגרום לכם להקיא בטיפול. זו לא המטרה וזו לא השיטה. המטרה היא שהמוח יפסיק להתייחס לבחילה כאל אזעקת שריפה, ובשביל זה צריך לפגוש אותה, במינון קטן, בתנאים שאתם שולטים בהם, ולגלות שהיא יורדת לבד. בדיוק כמו שמסביר המנגנון בטיפול בפוביה באופן כללי, הגוף מתכייל, לא השכל.

מה שלא עובד הוא הרגעה. "לא תקיאי, הכול בסדר". זה מקל לרגע ומחזק את הפוביה לטווח ארוך, כי הוא מלמד את המוח שהיה צריך הרגעה. ומה שלא עובד עוד יותר הוא הצפה בכוח. לגרור מישהו לצפות בסרטון קשה בפגישה הראשונה זה לא אומץ, זה דרך מהירה לחוויית כישלון שתסגור אותו לשנתיים.

הגישה שלי: CBT פלוס, כשהבטן היא רק הכתובת

אחרי שנים של עבודה עם פחד מהקאות למדתי שאצל רוב האנשים ההקאה היא לא באמת הנושא. היא הכתובת שאליה נשלח פחד גדול יותר, מאובדן שליטה, מלהיות חסר אונים מול הגוף, ולפעמים מזיכרון ישן של להיות חולה בלי מישהו שמחזיק. כשמטפלים רק בכללי האוכל, הפחד מוצא לעצמו כתובת אחרת. זו הסיבה שפיתחתי את CBT פלוס, שיטה בשלושה שלבים. הראשון הוא הבנת הבעיה. לא רק מה אתם מרגישים היום כשהבטן מתכווצת, אלא מה הסיבה, מה הדבר שגרם לזה ומה משמר את זה עכשיו. לזה אני קורא השורש. כשאנחנו פותרים את הבעיה מהשורש, אנחנו עוקרים אותה לחלוטין וגורמים לכך שהיא לא תחזור בעתיד, גם לא בתחפושת של פוביה אחרת.

אחרי שהבנו מה השורש, אנחנו עוברים לשלב השני ובונים את הפתרון. איך עושים שינוי בכל המצב שלכם, במה שאתם מרגישים, במה שאתם חושבים ובהתנהגויות שמשמרות את הבעיה. ואז מגיע השלב השלישי, ההטמעה, כי לא מספיק להבין את הבעיה, צריך להטמיע את הפתרון בתוך החיים האישיים שלכם. בשביל זה אנחנו משתמשים בכלים שהכי מתאימים לכם. כלי הפינג פונג, שבו לומדים להחזיר למחשבה "הנה, זה מתחיל" תשובה קצרה ומדויקת ברגע שהיא נזרקת, במקום לפתוח איתה משא ומתן של שעה על הצלחת. סיבולת רגשית, אימון הדרגתי ביכולת להישאר עם תחושה לא נעימה בבטן בלי לברוח ממנה ובלי לבדוק אותה, בדיוק כמו שבונים סיבולת בריצה, קילומטר אחרי קילומטר. פירוק מטרות, שהופך את "לאכול בחופשיות" לרצף של צעדים שאפשר לעשות ביום שלישי בצהריים. והתמדה, כי המוח לומד מחזרות ולא מתובנות, ומי שמתרגל ארבע פעמים בשבוע מתקדם פי כמה ממי שמתרגל רק בפגישה. כשמטמיעים את הפתרון ככה, הוא באמת נעקר מהשורש ולא חוזר.

מה אני רוצה שתיקחו מכאן

אתם לא מוזרים, ואתם לא לבד. פחד מהקאות הוא פוביה אמיתית, עם שם, עם מחקר ועם טיפול שעובד, ולא אוסף של גחמות שצריך להתבייש בהן. ראיתי מטופלת שלא אכלה מחוץ לבית שש שנים שולחת לי תמונה של מנת סושי, וראיתי אישה שוויתרה על הריון בגלל הפחד מבחילות בוקר מחזיקה תינוקת ומחייכת, גם אחרי לילה של הקאות בגן. הפחד לא מגדיר אתכם, והוא בטוח לא צריך להגדיר מה יש לכם בצלחת.

אפשר להתקשר 077-8050570, להשאיר פרטים בעמוד צרו קשר, או לקרוא עוד על הגישה שלי ועל טיפול בחרדה. ואם הפחד שלכם מנהל גם את המקומות שאתם מגיעים אליהם, כתבתי מדריך נפרד על אגורפוביה. הבטן שלכם למדה לפחד. היא יכולה גם ללמוד להירגע.