פחד ממוות: כשהמחשבה על הסוף לא נותנת לחיות, ואיך יוצאים מזה

מה זה פחד ממוות, ואיפה עובר הגבול?

כולם חושבים על המוות לפעמים. זה חלק מלהיות אדם עם מוח שיודע לדמיין עתיד. ההבדל בין המחשבה הרגילה לבין פוביה הוא במה שקורה אחריה. אצל רוב האנשים המחשבה עולה, מעוררת אי נוחות קלה, ונעלמת. אצל מי שחי עם פחד ממוות היא לא נעלמת. היא מתפתחת לסחרור של "מה אם", מלווה בתגובה גופנית חזקה, ומובילה לפעולה, לבדיקה בגוגל, לבדיקת דופק, לטלפון לרופא, להימנעות מבית קברות, מסרט, משיחה.

ויש כאן כמה גרסאות שכדאי להבדיל ביניהן, כי הן דורשות עבודה שונה. יש פחד מהמוות עצמו, מהאין, מהסוף של התודעה. יש פחד מתהליך המיתה, מכאב, מחוסר אונים. יש פחד מהמוות של אחרים, של ילדים, של הורים, של בן זוג. ויש פחד ממה שיישאר אחריכם, מהילדים בלי אבא, מהדברים שלא הספקתם. אצל רוב האנשים שאני פוגש יש שילוב, אבל אחד מהם מניע את השאר, וזה מה שמחפשים בטיפול. אם אתם רוצים להבין קודם את המנגנון הכללי של פחד והימנעות, כתבתי על זה בעמוד מה זה פוביה.

סימנים שזו תנטופוביה ולא סתם מחשבה על החיים

לא בודקים אם אתם חושבים על זה, בודקים מה זה עושה לכם. הפוביה מתגלה בלילות ובהיסטוריית החיפוש.

• הלילות. המחשבה מגיעה בעיקר בשקט, לפני השינה או באמצע הלילה, ומלווה בדופק מהיר, תחושת מחנק וצורך לקום.
• הבדיקות. דופק, לחץ דם, גוגל, תור לרופא. כל תחושה בגוף נבדקת כסימן, ובדיקה תקינה מרגיעה לשעה.
• ההימנעות. לא הולכים ללוויות, מכבים סרטים, יוצאים משיחות, נמנעים מבתי חולים ומבתי אבות.
• הספירה. חישובים כמה שנים נשארו, כמה זמן יש להורים, מה יהיה עם הילדים בגיל כזה או אחר.
• הגניבה מהטוב. ברגעים הכי יפים, חופשה, חתונה, ילד ישן על החזה, המחשבה "וזה ייגמר" גונבת את הרגע.
• הבושה. אתם לא מספרים, כי כולם אמורים "להשלים עם זה", ואתם מרגישים שמשהו לא בסדר אצלכם.

הסימן החמישי הוא הכי אכזרי, וכמעט כל מטופל שלי מכיר אותו. פחד ממוות לא פוגע רק בלילה, הוא פוגע דווקא בשמחה, כי כל דבר טוב מזכיר שהוא זמני. וזה בדיוק המקום שבו הטיפול הופך את הכיוון, כי אותה זמניות שהופכת את הרגע למפחיד היא גם מה שהופך אותו ליקר. אבל על זה בהמשך.

כמה אנשים חיים עם זה?

הרבה יותר ממה שמודים, כי זה הפחד שהכי מביך לדבר עליו. המכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית מעריך שכ 12.5 אחוזים מהמבוגרים חווים פוביה ספציפית במהלך חייהם. לגבי פחד ממוות באופן ספציפי, סקרים מצביעים על כך שכ 3 עד 10 אחוזים מהמבוגרים חווים חרדת מוות בעוצמה שפוגעת בתפקוד, ובקרב אנשים עם הפרעות חרדה אחרות השיעור גבוה בהרבה. חוקרים מציעים שחרדת מוות היא בעצם מנוע שמסתתר מאחורי הרבה חרדות אחרות, חרדת בריאות, התקפי פאניקה, ואפילו חלק מה OCD.

המספרים האלה אומרים שני דברים. הראשון, שאם אתם ערים בלילה עם המחשבה הזאת, אתם בחברה גדולה ושקטה. השני, שפחד ממוות הוא כנראה הפחד הכי פחות מטופל בעולם, לא כי אין לו טיפול אלא כי אנשים לא יודעים שמותר לפנות בגללו. מותר. ויש מה לעשות.

טיפול בפחד ממוות: מה באמת עובד?

הליבה של טיפול בפחד ממוות היא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, ואפשר לקרוא על העקרונות של טיפול CBT באתר. אבל החשיפה כאן שונה מכל פוביה אחרת, כי חושפים למחשבה ולא למצב. לומדים, בהדרגה, להישאר עם המחשבה על המוות בלי לברוח ובלי להרגיע. לכתוב אותה. לקרוא עליה. לדבר עליה בקול. ולגלות שהגל עולה, מגיע לשיא ויורד, ושהמחשבה, בניגוד למה שהיא מתארת, לא הורגת.

במקביל עובדים על ההימנעות ועל הבדיקות, כי הן מה שמחזיק את הפחד בחיים. מפסיקים בהדרגה לבדוק דופק, לחפש בגוגל, לבקש הרגעה מבן הזוג. וזה קשה, כי ההרגעה מרגישה כמו הדבר הנכון, אבל היא בדיוק מה שמלמד את המוח שיש סכנה. ובמקביל לכל זה, עובדים על השורש, כי כמעט תמיד הוא לא המוות עצמו. הוא אובדן, נטישה, חוסר שליטה, או חיים שמרגישים לא מספיק חיים כדי להצדיק את הפחד לאבד אותם.

ומה שלא עובד הוא פילוסופיה. הרבה מטופלים מגיעים אליי אחרי שקראו את כל מה שנכתב על המוות, מאפיקורוס ועד ירום, ויודעים להסביר למה אין ממה לפחד. הם עדיין ערים בשתיים בלילה. הבנה מרגיעה את השכל ולא את הגוף. ידע הוא המצפן, ההתנסות היא ההליכה. הפחד ממוות מטופל בלהישאר איתו, לא בלנצח אותו בוויכוח.

הגישה שלי: CBT פלוס, כשהמוות הוא רק השאלה

אחרי שנים של עבודה עם פחד ממוות למדתי שהמוות הוא כמעט אף פעם לא הנושא. הוא השאלה שדרכה מתגלה פחד אחר, מלהיות לבד, מלאבד שליטה, מלהשאיר מישהו מאחור, או מחיים שעוברים בלי שבאמת חיים אותם. ולפעמים זיכרון ישן של ילד שאיבד מישהו ולמד שאהבה נגמרת בבת אחת. כשמטפלים רק בלילות, הפחד מוצא לעצמו שאלה אחרת. זו הסיבה שפיתחתי את CBT פלוס, שיטה בשלושה שלבים. הראשון הוא הבנת הבעיה. לא רק מה אתם מרגישים היום בשתיים בלילה, אלא מה הסיבה, מה הדבר שגרם לזה ומה משמר את זה עכשיו. לזה אני קורא השורש. כשאנחנו פותרים את הבעיה מהשורש, אנחנו עוקרים אותה לחלוטין וגורמים לכך שהיא לא תחזור בעתיד, גם לא בתחפושת של חרדת בריאות או התקפי פאניקה.

אחרי שהבנו מה השורש, אנחנו עוברים לשלב השני ובונים את הפתרון. איך עושים שינוי בכל המצב שלכם, במה שאתם מרגישים, במה שאתם חושבים ובהתנהגויות שמשמרות את הבעיה. ואז מגיע השלב השלישי, ההטמעה, כי לא מספיק להבין את הבעיה, צריך להטמיע את הפתרון בתוך החיים האישיים שלכם. בשביל זה אנחנו משתמשים בכלים שהכי מתאימים לכם. כלי הפינג פונג, שבו לומדים להחזיר למחשבה "וזה ייגמר" תשובה קצרה ומדויקת ברגע שהיא נזרקת, במקום לתת לה לקחת את הלילה. סיבולת רגשית, אימון הדרגתי ביכולת להישאר עם המחשבה ועם הדופק בלי לקום, בלי לבדוק ובלי לבקש הרגעה, בדיוק כמו שבונים סיבולת בריצה, קילומטר אחרי קילומטר. פירוק מטרות, שהופך את "להפסיק לפחד" לרצף של צעדים קטנים שאפשר לעשות כבר הלילה, ולפעמים גם לרצף של דברים שרציתם לעשות בחיים ולא עשיתם, כי אלה שני צדדים של אותו מטבע. והתמדה, כי המוח לומד מחזרות ולא מתובנות, ולילה אחד שקט לא מלמד כלום, אבל עשרה לילות מלמדים הכול. כשמטמיעים את הפתרון ככה, הוא באמת נעקר מהשורש ולא חוזר.

מה אני רוצה שתיקחו מכאן

אתם לא חולים ואתם לא מוזרים. אתם בני אדם עם מוח שיודע לדמיין עתיד, שנתקל בשאלה שאין לה תשובה, והגיב בפחד. זה הגיוני לגמרי. מה שלא הגיוני זה לתת לפחד מהסוף לגנוב את האמצע. ראיתי אבא צעיר שישן שלוש שעות בלילה חוזר לישון שבע, ולוקח את הבן לגן בבוקר בלי לחשב כמה שנים נשארו. וראיתי אישה שנמנעה מלוויות שנים עומדת ליד קבר של חברה, בוכה, ומספרת לי אחר כך שזה היה אחד הרגעים הכי מלאים בחייה. הפחד לא מגדיר אתכם, והוא בטוח לא צריך להגדיר איך אתם חיים את מה שיש.

אפשר להתקשר 077-8050570, להשאיר פרטים בעמוד צרו קשר, או לקרוא עוד על הגישה שלי ועל טיפול בחרדה. ואם הפחד שלכם מתלבש בעיקר על הגוף ועל בדיקות, כתבתי מדריך נפרד על חרדת בריאות. השאלה על הסוף לא הולכת לשום מקום. השאלה היא רק כמה מהאמצע אתם מוכנים לתת לה.