פחד מכישלון: למה אתם לא מתחילים, ואיך יוצאים מהמעגל של ההימנעות

מה זה פחד מכישלון, ולמה הוא לא נראה כמו פחד?

כולם מעדיפים להצליח. ההבדל בין רצון להצליח לבין פחד מכישלון הוא בשאלה מה קורה כשהתוצאה לא מובטחת. מי שרוצה להצליח מנסה, נכשל לפעמים, ומתקן. מי שמפחד מכישלון לא מנסה, או מנסה בחצי כוח כדי שיהיה תירוץ, או מתכונן לנצח. ובשלושת המקרים הוא מגן על דבר אחד, על הסיפור שהוא מספר לעצמו על מי הוא.

כי זה לב העניין. פחד מכישלון הוא כמעט אף פעם לא פחד מהכישלון הספציפי. אף אחד לא מפחד באמת שהעסק ייסגר אחרי שנה. מפחדים ממה שזה יגיד, שאני לא מספיק טוב, שהם צדקו, שכל מה שחשבתי על עצמי היה בלוף. הכישלון הוא אירוע. הפחד הוא מהמשמעות. ולכן, אגב, הכלים הרגילים של "פשוט תנסה" לא עובדים, כי הם מטפלים באירוע ולא במשמעות. אם אתם רוצים להבין קודם את המנגנון הכללי של פחד והימנעות, כתבתי על זה בעמוד מה זה פוביה.

סימנים שזה פחד מכישלון ולא סתם זהירות

לא בודקים תחושות, בודקים מה לא קרה. הפחד מתגלה ברשימת הדברים שעדיין לא התחלתם.

• הדחיינות הכרונית. משימות חשובות נדחות עד הרגע האחרון, ואז נעשות בלחץ. ככה יש תירוץ מוכן אם התוצאה בינונית, "לא היה לי זמן".
• ההכנה שלא נגמרת. עוד קורס, עוד ספר, עוד מחקר שוק. ההכנה מרגישה כמו התקדמות, והיא מאפשרת לא להתחיל.
• הפרפקציוניזם. העבודה לא נשלחת כי היא לא מושלמת. הגרסה השביעית של קורות החיים עדיין לא מספיקה.
• המאמץ החלקי. לא באמת מנסים, כדי שאם זה לא יצליח אפשר להגיד "לא באמת ניסיתי".
• הבחירה בבטוח. תפקידים, מערכות יחסים ותחביבים שנבחרים לפי איפה בטוח לא להיכשל, ולא לפי מה רוצים.
• הביקורת המקדימה. אתם מבקרים את עצמכם לפני שמישהו אחר הספיק, כדי שהביקורת שלו לא תפתיע.

הסימן הרביעי הוא הכי מבלבל, כי הוא נראה כמו עצלנות. הוא לא. מאמץ חלקי הוא אסטרטגיה מתוחכמת של הגנה עצמית, שנקראת במחקר חבלה עצמית מקדימה. אם לא ניסיתי בכל הכוח, הכישלון לא אומר עליי כלום. המחיר הוא שגם ההצלחה לא מגיעה, כי אף פעם לא ניסיתם באמת.

כמה אנשים חיים עם זה?

קשה למדוד פחד שמתחפש להחלטות, אבל הנתונים שיש מרשימים. סקר של Linkagoal שנערך בבריטניה מצא שכ 31 אחוזים מהמבוגרים מדווחים שפחד מכישלון הוא המחסום העיקרי שלהם מלנסות דבר חדש, יותר מחוסר זמן ומחוסר כסף. מחקרים על דחיינות כרונית, שפחד מכישלון הוא אחד המנועים המרכזיים שלה, מעריכים שכ 20 אחוזים מהמבוגרים סובלים ממנה. ובקרב סטודנטים המספרים גבוהים בהרבה.

המספרים האלה אומרים שני דברים. הראשון, שאם אתם יושבים על רעיון שלוש שנים, אתם בחברה גדולה מאוד. השני, שפחד מכישלון הוא כנראה הבזבוז הגדול ביותר של כישרון בעולם, כי הוא פוגע דווקא במי שיש לו מה להפסיד. וזה גם מה שהופך אותו לשווה טיפול, כי כל צעד קדימה משחרר פוטנציאל שכבר קיים.

מה עושים עם פחד מכישלון? מה באמת עובד

הליבה של העבודה על פחד מכישלון היא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, ואפשר לקרוא על העקרונות של טיפול CBT באתר. אבל בניגוד לפוביה מכלבים, כאן החשיפה היא לא למצב אלא לתוצאה. מתרגלים, בהדרגה ובכוונה, לעשות דברים לא מושלמים, לשלוח לפני שמוכן, לנסות דברים שיש בהם סיכוי סביר לא להצליח, ולגלות מה באמת קורה אחרי. וברוב המקרים מה שקורה זה כלום. העולם ממשיך.

במקביל עובדים על המשמעות. המחשבה "אם איכשל זה אומר שאני לא שווה" היא לא עובדה, היא כלל שלמדתם בגיל שמונה, ואפשר לבחון אותו כמו כל כלל. אנשים שאתם מעריכים, האם הם נכשלו פעם? מה חשבתם עליהם אז? ולמה הכלל תקף לכם ולא להם? העבודה הזאת נשמעת פשוטה, אבל היא לב העניין, כי בלי לשנות את המשמעות, כל ניסיון חדש יישא את אותו משקל.

ומה שלא עובד הוא מוטיבציה. סרטוני השראה, ספרים על הצלחה, "פשוט תעשה את זה". הם מרגשים לרגע ומחזקים את הפחד לטווח ארוך, כי הם מציגים את ההצלחה כדבר שאנשים אחרים פשוט עושים, ומעמיקים את התחושה שמשהו לא בסדר אצלכם. פחד מכישלון לא מטופל במוטיבציה. הוא מטופל בכישלונות קטנים ומתוכננים שמלמדים את המוח שהוא שורד אותם.

הגישה שלי: CBT פלוס, כשהכישלון הוא רק הכותרת

אחרי שנים של עבודה עם פחד מכישלון למדתי שהכישלון הוא כמעט אף פעם לא הנושא. הוא הכותרת של פחד עמוק יותר, שאם לא אצליח לא יאהבו אותי, שהערך שלי תלוי בתוצאה, ולפעמים זיכרון ישן של ילד שלמד שאהבה מגיעה עם ציון. כשמטפלים רק בדחיינות, הפחד מוצא לעצמו כותרת אחרת. זו הסיבה שפיתחתי את CBT פלוס, שיטה בשלושה שלבים. הראשון הוא הבנת הבעיה. לא רק מה אתם מרגישים היום כשאתם יושבים מול המסמך, אלא מה הסיבה, מה הדבר שגרם לזה ומה משמר את זה עכשיו. לזה אני קורא השורש. כשאנחנו פותרים את הבעיה מהשורש, אנחנו עוקרים אותה לחלוטין וגורמים לכך שהיא לא תחזור בעתיד, גם לא בתחפושת של פרפקציוניזם או חשיבת יתר.

אחרי שהבנו מה השורש, אנחנו עוברים לשלב השני ובונים את הפתרון. איך עושים שינוי בכל המצב שלכם, במה שאתם מרגישים, במה שאתם חושבים ובהתנהגויות שמשמרות את הבעיה. ואז מגיע השלב השלישי, ההטמעה, כי לא מספיק להבין את הבעיה, צריך להטמיע את הפתרון בתוך החיים האישיים שלכם. בשביל זה אנחנו משתמשים בכלים שהכי מתאימים לכם. כלי הפינג פונג, שבו לומדים להחזיר למחשבה "זה לא מספיק טוב" תשובה קצרה ומדויקת ברגע שהיא נזרקת, במקום להיכנס איתה לדיון של שעתיים שמסתיים בסידור המטבח. סיבולת רגשית, אימון הדרגתי ביכולת להישאר עם אי הנוחות של דבר לא מושלם שכבר נשלח, בלי למחוק ובלי לתקן, בדיוק כמו שבונים סיבולת בריצה, קילומטר אחרי קילומטר. פירוק מטרות, שהופך את "לפתוח עסק" לרצף של צעדים קטנים שאפשר לעשות ביום שלישי בבוקר, וכל אחד מהם קטן מכדי להיכשל בו באמת. והתמדה, כי המוח לומד מחזרות ולא מתובנות, וניסיון אחד לא מלמד כלום, אבל עשרה ניסיונות עם שלושה כישלונות מלמדים הכול. כשמטמיעים את הפתרון ככה, הוא באמת נעקר מהשורש ולא חוזר.

מה אני רוצה שתיקחו מכאן

אתם לא עצלנים ואתם לא חסרי משמעת. יש לכם מערכת הגנה שלמדה בגיל צעיר שכישלון מסוכן, והיא עובדת מצוין, רק על תוכנה מיושנת. ראיתי מהנדס שסירב שלוש פעמים לקידום מנהל היום צוות של ארבעים איש, ואומר שהוא נכשל שם לפחות פעם בשבוע ושזה החלק הכי טוב בתפקיד. וראיתי אישה שישבה על ספר עשור שולחת לי תמונה של העותק הראשון, עם שגיאת כתיב בעמוד השני שהיא החליטה להשאיר. הפחד לא מגדיר אתכם, והוא בטוח לא צריך להגדיר מה אתם לא מתחילים.

אפשר להתקשר 077-8050570, להשאיר פרטים בעמוד צרו קשר, או לקרוא עוד על הגישה שלי ועל שיפור ביטחון עצמי. ואם זיהיתם שאתם דווקא מחבלים בעצמכם רגע לפני שמצליחים, כתבתי מדריך נפרד על פחד מהצלחה. הרעיון שלכם מחכה שלוש שנים. השאלה היא רק מתי אתם מתחילים.