הרופא מדפיס הפניה לבדיקת דם ואומר "לא דחוף, תוך שבועיים". ההפניה עוברת מהתיק למגירה, מהמגירה למקרר, ומהמקרר לפח, שנה וחצי אחר כך, כשהיא כבר לא בתוקף.
פחד ממחטים ומזרקים הוא הפוביה שהכי קל להסתיר, כי רוב הזמן פשוט לא צריך מחט. אפשר לחיות שנים בלי בדיקת דם, בלי חיסון, בלי תרומת דם, ולהיראות אדם בריא לגמרי. עד שמגיע הריון, ניתוח, מחלה, או ילד שצריך חיסון ואתם צריכים להחזיק לו את היד. השם המקצועי של הפחד הזה הוא טריפנופוביה, והוא שייך למשפחה רחבה יותר של פחד מדם, פציעות וזריקות, שיש לה תכונה אחת שאין לשום פוביה אחרת. בה באמת מתעלפים.
אני אורי פוקס, ובחמש עשרה השנים האחרונות ליוויתי אנשים שהגיעו אליי אחרי שנים של הימנעות שקטה, אחות שלא יכולה לתת זריקה למרות ההכשרה, אבא שהתעלף בחיסון של הבן, אישה שדחתה טיפולי פוריות בגלל הזריקות. במאמר הזה נבין מה קורה בגוף בזמן חרדה מחיסונים ומחטים, למה זו הפוביה היחידה שבה לחץ הדם צונח, ואיך נראה טיפול שמחזיר אתכם לכיסא של האחות עם רגליים יציבות.
זמן קריאה: 11 דקות
תוכן עניינים
מה זה פחד ממחטים ומזרקים, ולמה זו משפחה שלמה?
רוב האנשים לא נהנים מזריקה, ורובם עושים אותה בכל זאת. פחד ממחטים ומזרקים הופך לפוביה כשהוא מתחיל לנהל את הבריאות שלכם. כשההפניה לבדיקת דם נדחית עד שהיא פגה. כשמדלגים על חיסון. כשמסרבים לטיפול שיניים בגלל ההרדמה, ולא בגלל המקדחה. וכשהמחשבה על הריון מעוררת בעיקר את הזיכרון של בדיקות הדם שיהיו בו.
ויש כאן משפחה שלמה. חלק מהאנשים מפחדים מהמחט עצמה, מהכאב ומהחדירה. חלק מפחדים מדם, שלהם או של אחרים. חלק מפחדים מהתחושה, מהסחרחורת ומהעילפון, ולמעשה פוחדים מהפחד. ואצל רבים זה פחד מאובדן שליטה, מלשבת ולהניח למישהו אחר לעשות משהו לגוף שלכם. בטיפול מחפשים איזה מהם מניע את השאר, כי זה משנה את כל הסולם. אם אתם רוצים להבין קודם את התמונה הרחבה, כתבתי על זה בעמוד מה זה פוביה ובמדריך על סוגי פוביות.
למה דווקא בפחד מדם ומחטים מתעלפים?
זה ההבדל הכי חשוב בין הפוביה הזאת לכל פוביה אחרת, ומי שלא מבין אותו מטפל לא נכון. בפחד מגבהים, מכלבים או ממעליות, הגוף עולה. דופק מהיר, לחץ דם גבוה, מוכנות לברוח. בפחד מדם ומחטים קורה משהו כפול. בשניות הראשונות הגוף עולה כרגיל, ואז, אצל רבים, הוא צונח. הדופק יורד, לחץ הדם נופל, הראייה מתערפלת, האוזניים מצטלצלות, ואתם על הרצפה. התגובה הזאת נקראת תגובה וזו וגאלית, והיא מופיעה אצל כשלושה רבעים מהאנשים עם פוביה מסוג דם וזריקות. בפוביות אחרות היא כמעט לא קיימת.
למה זה קורה? ההסבר המקובל הוא אבולוציוני. אבות אבותינו שנפצעו ואיבדו דם שרדו טוב יותר אם לחץ הדם שלהם ירד ואם הם שכבו בשקט במקום לרוץ. הגוף שלכם, כשהוא רואה מחט או דם, מפעיל תוכנית עתיקה של הגנה מפני דימום. הבעיה היא שהתוכנית לא יודעת להבדיל בין פציעה בציד לבין בדיקת דם של קופת חולים.
והחדשות הטובות הן שמכיוון שהמנגנון ידוע, יש לו פתרון פיזי ופשוט להפליא, שאלמד אתכם בהמשך. זו הסיבה שפחד ממחטים ומזרקים הוא בין הפוביות שהכי כיף לי לטפל בהן. אנשים מגיעים בטוחים שהגוף שלהם שבור, ומגלים תוך כמה פגישות שהוא פשוט צריך הוראות אחרות.
איך זה נראה בחיים האמיתיים?
לא בודקים תחושות, בודקים מה ויתרתם עליו. הפוביה מתגלה בתיק הרפואי.
- ההפניה שפגה. בדיקות דם שגרתיות שלא נעשו שנים, "אני בריא, בשביל מה".
- החיסון שדולג. שפעת, קורונה, חיסוני נסיעות. תמיד יש סיבה טובה, והיא אף פעם לא המחט.
- הפחד בעד אחרים. לב דוהר בחיסון של הילד, בסצנת ניתוח בסרט, כשמישהו מספר על תפרים.
- ההסתכלות הצידה. לא מסתכלים אף פעם, מבקשים מהאחות לא להגיד מתי, ומגיעים עם מלווה שיחזיק את היד.
- הסימנים בגוף. זיעה קרה, חיוורון, סחרחורת, בחילה, ולפעמים עילפון בפועל, בחדר ההמתנה או על הכיסא.
- ההחלטות הגדולות. הריון, טיפולי פוריות, ניתוח אלקטיבי, מקצוע רפואי. יש מי שוויתר על אחד מהם בשקט.
מטופלת שלי, בת 31 מהרצליה, הגיעה אליי אחרי שפרצה בבכי במרפאת הפוריות, כשהאחות הסבירה לה על הזריקות היומיות. היא רצתה ילד יותר מכל דבר, ולא הצליחה לדמיין את עצמה מחזיקה מזרק. שנתיים היא דחתה את הטיפול ואמרה לכולם שזה עניין של תזמון. הפחד ממחטים לא נראה כמו פוביה מבחוץ. הוא נראה כמו החלטת חיים.
מה קורה בגוף בשלושים השניות שלפני?
אתם נכנסים לחדר, רואים את המגש, ומשהו בגוף מזהה עוד לפני שהמוח החליט. הדופק קופץ, כפות הידיים מזיעות, הבטן מתכווצת. ואז, אצל מי שיש לו את התגובה הכפולה, מגיע השלב השני. חום פתאומי, זיעה קרה, הצבע יורד מהפנים, הקולות מתרחקים, ונדמה שהחדר מתנדנד. זו לא חרדה שמתגברת, זה לחץ דם שיורד, וזו הבחנה שמשנה הכול.
כי הכלים הרגילים לחרדה, נשימות איטיות והרפיה, מיועדים להוריד גוף שעלה. בשלב שבו לחץ הדם צונח, הרפיה עלולה להוריד אותו עוד. בפחד ממחטים ומזרקים צריך את ההפך, לעלות בכוונה, וזה בדיוק מה שעושה טכניקת המתח היישומי, שאסביר עליה בהמשך. חלק מהמטופלים שלי הגיעו אחרי שנים של "תנשום עמוק" שרק החמיר את המצב, ורק כשהבינו שהם צריכים למתוח שרירים ולא לשחרר אותם, העילפון נעלם.
ואת שאר התסמינים, הדופק, הבחילה, תחושת הניתוק, אתם אולי מכירים גם מהתקף חרדה. הם לא נעימים, הם לא מסוכנים, וגם העילפון עצמו, כשהוא קורה, הוא הגנה של הגוף ולא סכנה. רוב האנשים מתאוששים תוך דקה. הנזק האמיתי הוא לא העילפון, הוא השנים של הימנעות שבאות אחריו.
כמה אנשים מפחדים ממחטים, ומה זה עולה?
הרבה, ובמחיר בריאותי אמיתי. המכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית מעריך שכ 12.5 אחוזים מהמבוגרים חווים פוביה ספציפית במהלך חייהם, וההערכות לפוביה מדם וזריקות באופן ספציפי נעות סביב 3 עד 4 אחוזים. סקירה שיטתית שפורסמה בכתב העת Journal of Advanced Nursing מצאה שכ 16 אחוזים מהמבוגרים נמנעו מחיסון שפעת בגלל פחד ממחטים, ובקרב עובדי בריאות שיעור דומה.
חיים עם פוביה מדם וזריקות
מהמבוגרים דילגו על חיסון בגלל הפחד
מהם חווים ירידת לחץ דם או עילפון
המספרים האלה אומרים שאתם רחוקים מלהיות לבד, ושמדובר בפוביה שאנשי מקצוע מכירים היטב. הם אומרים גם משהו פחות נעים. חרדה מחיסונים ומבדיקות דם היא אחת הפוביות הבודדות שיכולות לפגוע ישירות בבריאות הפיזית, ולכן ההמתנה כאן יקרה יותר מבפוביה מכלבים.
למה פחד ממחטים לא עובר לבד?
כי ההימנעות כאן קלה במיוחד. מחט זה לא מעלית, לא צריך אותה כל יום. אפשר לחיות שנים בלי לפגוש אחת, וכך המוח אף פעם לא מקבל הזדמנות לגלות מה קורה כשנשארים. וכשסוף סוף מגיעים, בדרך כלל במצב חירום, החוויה באמת קשה, כי החרדה בשיאה, לפעמים מתעלפים, וזה מוכיח למוח שצדק. זה בדיוק המנגנון שתיארתי בעמוד על טיפול בפוביה, עם תוספת אחת אכזרית, כי כאן ההימנעות מקבלת גם גיבוי חברתי. אף אחד לא ישאל למה לא עשיתם בדיקת דם.
ואז יש את התנהגויות הביטחון. להסתכל הצידה תמיד. להגיע רק עם מלווה. לבקש לשכב מראש. לקחת כדור הרגעה בבוקר. לבקש מהאחות "אל תגידי לי מתי". חלקן הגיוניות בשלב מסוים, אבל כשהן הופכות לתנאי, הן מלמדות את המוח שעברתם את הבדיקה בזכות הקמע, לא בזכות העובדה שבדיקת דם היא עניין של עשרים שניות. ככה אפשר לחיות עשר שנים עם "אני בסדר עם זריקות, רק לא מסתכל", וזה לא ממש בסדר.
ויש עוד סיבה שהפוביה הזאת נתקעת, וזו הבושה. פחד ממחטים ומזרקים נחשב, לא בצדק, לפחד של ילדים. גברים בפרט מתביישים לספר עליו, ולכן לא פונים, ולכן הפוביה חיה בשקט עד לניתוח הראשון.
טיפול בפחד ממחטים ומזרקים: מה באמת עובד?
הליבה היא טיפול קוגניטיבי התנהגותי עם חשיפה הדרגתית, ואפשר לקרוא על העקרונות של טיפול CBT באתר. אבל בפחד מדם ומחטים יש רכיב ייחודי שבלעדיו החשיפה עלולה להסתיים בעילפון, והוא נקרא מתח יישומי. זו טכניקה שפותחה במיוחד לפוביה הזאת, ובמחקרים היא מוכחת כיעילה במיוחד למי שחווה ירידת לחץ דם.
הרעיון פשוט. מותחים בכוח את שרירי הזרועות, הרגליים והבטן במשך עשר עד חמש עשרה שניות, עד שמרגישים חום עולה בפנים, משחררים לחצי דקה, וחוזרים. המתיחה מעלה את לחץ הדם, ובכך מנטרלת בדיוק את הצניחה שגורמת לעילפון. מתרגלים את זה בבית שבוע עד שזה אוטומטי, ורק אז מתחילים לשלב אותו בסולם החשיפה. מטופלים שלי מתארים את הרגע שבו הם מגלים שיש להם שליטה על העילפון כרגע שבו הפוביה מתחילה להיסדק.
ואז באה החשיפה עצמה, בהדרגה. תמונות, סרטונים, מזרק סגור ביד, דגם של זרוע, ביקור במעבדה בלי בדיקה, ולבסוף הבדיקה עצמה, עם המתח היישומי מוכן. מה שלא עובד הוא "פשוט תסתכל הצידה ותחשוב על משהו אחר". זה מעביר את הבדיקה, אבל לא מלמד את המוח כלום, והפעם הבאה מפחידה בדיוק כמו הקודמת.
סולם חשיפה לפחד ממחטים: דוגמה מהקליניקה
סולם של מטופלת שהגיעה עם הימנעות מבדיקות דם ועילפון בעבר. כל שלב מתורגל אחרי שמתח יישומי כבר אוטומטי.
| שלב | מה מתרגלים | עוצמת חרדה מוערכת | מתי עוברים לשלב הבא |
|---|---|---|---|
| 1 | תרגול מתח יישומי בבית, חמישה סבבים, פעמיים ביום, שבוע שלם | 2 מתוך 10 | כשמרגישים את החום בפנים תוך עשר שניות בכל סבב |
| 2 | צפייה בתמונות של מזרקים ובדיקות דם, ואז בסרטון בדיקת דם, עשר דקות | 4 מתוך 10 | שלוש צפיות שבהן החרדה יורדת מתחת ל 2, בלי סחרחורת |
| 3 | להחזיק מזרק סגור ביד, ולהצמיד אותו לזרוע ללא מחט, חמש דקות | 6 מתוך 10 | שתי חזרות שבהן החרדה יורדת בזמן ההחזקה |
| 4 | ביקור במעבדה, ישיבה בכיסא הבדיקות וצפייה בבדיקה של מישהו אחר | 8 מתוך 10 | ביצוע פעמיים בלי מלווה ובלי להסתכל הצידה |
| 5 | בדיקת דם אמיתית, מבט על הזרוע, מתח יישומי לפני ובמהלך, בלי כדור הרגעה | 9 מתוך 10 | ביצוע אחד מלא, ותור לבדיקה הבאה שנקבע ולא בוטל |
שני תנאים סוגרים שלב. ירידה עקבית בעוצמת החרדה בין חזרה לחזרה, וביצוע בלי הקמעות. עשיתם בדיקה, אבל רק עם בן הזוג מחזיק את היד השנייה ועם עיניים עצומות, השלב עוד פתוח. וכן, מותר להיתקע. זה לא כישלון, זה מידע שאומר לפרק את השלב לשניים.
הגישה שלי: CBT פלוס, כשהמחט היא רק הקצה
אחרי שנים של עבודה עם פחד ממחטים ומזרקים למדתי שהמחט היא כמעט אף פעם לא הנושא. היא הקצה של פחד גדול יותר, מאובדן שליטה על הגוף, מחוסר אונים מול מישהו שעושה לכם משהו, ולפעמים מזיכרון ישן של ילד שהחזיקו אותו בכוח בטיפת חלב. כשמטפלים רק במחט, הפחד מוצא לעצמו קצה אחר. זו הסיבה שפיתחתי את CBT פלוס, שיטה בשלושה שלבים. הראשון הוא הבנת הבעיה. לא רק מה אתם מרגישים היום כשאתם רואים מגש עם מזרק, אלא מה הסיבה, מה הדבר שגרם לזה ומה משמר את זה עכשיו. לזה אני קורא השורש. כשאנחנו פותרים את הבעיה מהשורש, אנחנו עוקרים אותה לחלוטין וגורמים לכך שהיא לא תחזור בעתיד, גם לא בתחפושת של פוביה אחרת.
אחרי שהבנו מה השורש, אנחנו עוברים לשלב השני ובונים את הפתרון. איך עושים שינוי בכל המצב שלכם, במה שאתם מרגישים, במה שאתם חושבים ובהתנהגויות שמשמרות את הבעיה. ואז מגיע השלב השלישי, ההטמעה, כי לא מספיק להבין את הבעיה, צריך להטמיע את הפתרון בתוך החיים האישיים שלכם. בשביל זה אנחנו משתמשים בכלים שהכי מתאימים לכם. כלי הפינג פונג, שבו לומדים להחזיר למחשבה "אני עומד להתעלף" תשובה קצרה ומדויקת ברגע שהיא נזרקת, במקום להתווכח איתה בחדר ההמתנה. סיבולת רגשית, אימון הדרגתי ביכולת להישאר עם התחושה הלא נעימה, החום, הסחרחורת הקלה, בלי לברוח ממנה, בדיוק כמו שבונים סיבולת בריצה, קילומטר אחרי קילומטר. פירוק מטרות, שהופך את "להפסיק לפחד ממחטים" לרצף של צעדים קטנים שאפשר לעשות ביום שלישי בבוקר. והתמדה, כי המוח לומד מחזרות ולא מתובנות, ומי שמתרגל ארבע פעמים בשבוע מתקדם פי כמה ממי שמתרגל רק בפגישה. כשמטמיעים את הפתרון ככה, הוא באמת נעקר מהשורש ולא חוזר.
מה לעשות ברגע שהאחות מכינה את המזרק?
שלושה כלים לרגע עצמו. שימו לב שהראשון הפוך ממה שעושים בכל פוביה אחרת.
מתחו בכוח את שרירי הזרועות, הרגליים והבטן עשר עד חמש עשרה שניות, עד חום בפנים. שחררו לכמה שניות, וחזרו. זה מעלה את לחץ הדם ומונע עילפון. לא נשימות עמוקות, לא הרפיה.
אם אתם מסוגלים, הסתכלו. אם לא, הסתכלו על הזרוע ולא על התקרה. ואמרו לעצמכם "זה פחד, לא סכנה. עשרים שניות ואני בחוץ".
בדיקת דם נמשכת פחות זמן מפרסומת. ספרו לאחור מעשרים בזמן הבדיקה. חרדה שונאת זמן מוגדר, והספירה תופסת את המוח.
והכלל שהכי קשה לקיים. אל תקומו ואל תבטלו ברגע השיא. אם אתם צריכים רגע, קחו אותו על הכיסא עם מתח יישומי, וכשהגל יורד, המשיכו. ההבדל בין שתי הפעולות הוא ההבדל בין מוח שלמד שהבריחה הצילה אתכם למוח שלמד שאתם יכולים להחזיק.
מה אני רוצה שתיקחו מכאן
אתם לא חלשים, והגוף שלכם לא שבור. יש לכם תוכנית הגנה עתיקה שמופעלת בזמן הלא נכון, ואפשר ללמד אותה מתי להפעיל ומתי לא. ראיתי אחות שלא יכלה לתת זריקה עשר שנים חוזרת לעבוד במחלקה, וראיתי אישה שדחתה טיפולי פוריות שנתיים מזריקה לעצמה כל בוקר, ושולחת לי אחר כך תמונה של אולטרסאונד. הפחד לא מגדיר אתכם, והוא בטוח לא צריך להגדיר מה אתם עושים עם הבריאות שלכם.
אפשר להתקשר 077-8050570, להשאיר פרטים בעמוד צרו קשר, או לקרוא עוד על הגישה שלי ועל טיפול בחרדה. ואם המחט מפחידה אתכם בעיקר במרפאת השיניים, כתבתי מדריך נפרד על פחד מרופא שיניים. הבדיקה הזאת לוקחת עשרים שניות. השאלה היא רק מתי אתם מגיעים אליה.
שאלות נפוצות
למה אני מתעלף מזריקה ולא מדברים אחרים שמפחידים אותי?
כי פחד מדם ומחטים הוא הפוביה היחידה שבה, אחרי עלייה קצרה בדופק, לחץ הדם צונח. זו תגובה עתיקה של הגוף להגנה מפני דימום, והיא מופיעה אצל כשלושה רבעים מהאנשים עם הפוביה הזאת. היא לא מסוכנת, וטכניקת מתח יישומי מונעת אותה כמעט לחלוטין.
האם נשימות עמוקות עוזרות בפחד ממחטים?
לרוב לא, ולפעמים הן מחמירות. הרפיה ונשימה איטית מורידות לחץ דם, וזה בדיוק מה שלא רוצים כשהגוף כבר צונח. במקום זה מותחים שרירים בכוח, בטכניקה שנקראת מתח יישומי, שמעלה את לחץ הדם ומייצבת אתכם.
כמה זמן לוקח טיפול בפחד ממחטים ומזרקים?
פחד ממחטים ממוקד הוא מהפוביות שמגיבות הכי מהר לטיפול, לרוב בטווח של שישה עד שנים עשר מפגשים כשמתרגלים ברצינות בין הפגישות. מה שקובע את הקצב הוא תרגול המתח היישומי בבית והנכונות לוותר בהדרגה על התנהגויות הביטחון.
אני צריך בדיקת דם דחופה ואין זמן לטיפול. מה עושים?
לומדים מתח יישומי כבר בפגישה הראשונה ומתרגלים כמה ימים, מגיעים לבדיקה בשכיבה, מבקשים מהאחות זמן להתכונן, ומספרים לה שיש נטייה לעילפון. זה מעביר את הבדיקה בבטחה, ואחר כך ממשיכים לעבוד על הפוביה עצמה כדי שהפעם הבאה תהיה קלה.
האם פחד ממחטים אצל ילדים דורש טיפול?
פחד מזריקות הוא נורמלי בילדות, ורובו חולף. הוא דורש התייחסות כשהילד נלחם פיזית, מתעלף, או כשההורים מתחילים לדחות חיסונים ובדיקות בגלל זה. אצל ילדים עובדים דרך משחק, הדרגתיות ושליטה מוסכמת, וההורים לומדים ללוות בלי להציל דרך הימנעות.
מרגישים שהגיע הזמן לעשות את הבדיקה הזאת?
אם הפחד ממחטים ומזרקים מתחיל לקבוע לכם מה יש בתיק הרפואי, אפשר להתחיל לשנות את זה בשיחה אחת פשוטה.
על הכותב
אורי פוקס, מייסד ומנהל מרכז "בטיפול". אורי מלווה כבר למעלה מ-15 שנה אנשים שמתמודדים עם חרדה, דיכאון, התקפי פאניקה, OCD וביטחון עצמי נמוך, ופיתח שיטת טיפול רגשית ממוקדת ויסודית שמטפלת בשורש הבעיה ולא רק בתסמינים.
