פחד מגבהים: למה הרגליים נחלשות במרפסת ואיך מטפלים בזה באמת

מה זה פחד מגבהים, ואיפה עובר הגבול?

זהירות בגובה היא דבר בריא. המוח שלכם לא אמור להרגיש בנוח על קצה צוק, וגם אני לא. השאלה היא מה קורה במצבים שהם בטוחים לגמרי. מרפסת עם מעקה תקני בגובה מטר ועשרה. גשר להולכי רגל שאלפי אנשים חוצים ביום. חלון פנורמי במסעדה. אם במקומות כאלה הגוף שלכם מגיב כאילו המעקה עומד להיעלם, זו כבר לא זהירות, זו אזעקת שווא בעוצמה של שריפה.

ויש מבחן פשוט יותר מכל שאלון. מה ויתרתם השבוע בגלל זה. אם התשובה היא "כלום, אני פשוט לא אוהב גבהים", כנראה שאתם בסדר גמור. אם התשובה כוללת טיול, אירוע, עבודה או מרפסת שלא נכנסים אליה, המשיכו לקרוא. ואם אתם רוצים להבין את התמונה הרחבה, כתבתי על זה בעמוד מה זה פוביה ובמדריך על סוגי פוביות.

איך פחד מגבהים נראה בחיים האמיתיים?

לא בודקים תחושות, בודקים לוגיסטיקה. הנה הדפוסים שאני רואה בקליניקה כמעט כל שבוע.

• הקיר החיצוני. במרפסת או בתצפית אתם עומדים צמודים לקיר, אף פעם לא למעקה, ומוצאים תירוץ לחזור פנימה אחרי דקה.
• החיפוש אחרי מדרגות סגורות. מדרגות פתוחות, גשרים עם רשת, מעליות זכוכית, כל דבר שרואים דרכו למטה, נפסל מראש.
• בעל המקצוע לכל דבר. להחליף נורה בסלון עם תקרה גבוהה, לנקות מרזב, לתלות וילון. תמיד יש למי לקרוא, וזה תמיד "פשוט יותר נוח".
• הפחד בעד אחרים. לב דוהר כשהילדים מתקרבים למעקה, כשבן הזוג עומד על סולם, כשמישהו בסרט עומד על גג.

שימו לב לסימן האחרון. פחד מגבהים בעד אחרים הוא אחד הביטויים הנפוצים והפחות מדוברים של אקרופוביה, והוא מלמד משהו חשוב. הפחד הוא לא מהנפילה שלכם. הוא מהתחושה עצמה, מהסחרחורת ומאובדן השליטה, ולכן הוא מופיע גם כשאתם עומדים בבטחה ורק מסתכלים.

כמה אנשים מפחדים מגבהים?

הרבה. המכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית מעריך שכ 12.5 אחוזים מהמבוגרים חווים פוביה ספציפית במהלך חייהם, ופחד מגבהים הוא באופן עקבי אחת הפוביות השכיחות ביותר ברשימה. סקר אוכלוסייה גדול שנערך בגרמניה מצא שכ 28 אחוזים מהאנשים מדווחים על אי סבילות לגובה בדרגה כלשהי, וכ 6 אחוזים עונים על ההגדרה המלאה של אקרופוביה.

המספרים האלה אומרים שני דברים. הראשון, אם אתם מרגישים לא בנוח במרפסת, אתם בחברה של רבע מהאנושות. השני, אם הפחד מנהל אתכם, אתם אחד מכל שישה עשר בערך, וזו קבוצה גדולה מספיק כדי שיהיה עליה מחקר רב, ופרוטוקולי טיפול שנבדקו שוב ושוב.

טיפול בפחד מגבהים: מה עובד ומה לא

החדשות הטובות הן שפחד מגבהים הוא אחת הפוביות עם שיעורי ההצלחה הגבוהים ביותר בטיפול. הליבה היא טיפול קוגניטיבי התנהגותי עם חשיפה הדרגתית, ואפשר לקרוא על העקרונות של טיפול CBT באתר. בפחד מגבהים החשיפה נוחה במיוחד לתכנון, כי גובה הוא משתנה מדיד. קומה שנייה, קומה חמישית, קומה עשירית. מעקה בגובה מטר ושלושים, מטר ועשרה, ואז זכוכית. אפשר לבנות סולם מדויק כמעט כמו בהנדסה.

ויש חידוש שהמחקר של השנים האחרונות ביסס היטב, מציאות מדומה. מחקר מבוקר שפורסם בכתב העת Lancet Psychiatry הראה שתוכנית חשיפה אוטומטית למציאות מדומה הפחיתה פחד מגבהים באופן משמעותי אחרי שבועיים בלבד, אצל אנשים שחיו עם הפוביה עשרות שנים בממוצע. המוח, מסתבר, לומד גם מגובה וירטואלי, ובשביל השלבים הראשונים זו דרך מצוינת להתחיל בלי לעזוב את החדר.

מה שלא עובד הוא להבין. מטופלים מגיעים אליי אחרי שקראו הכול על מערכת שיווי המשקל ויודעים להסביר אותה טוב ממני. הם עדיין לא יושבים במרפסת. ידע הוא המצפן, ההתנסות היא ההליכה. ולכן הטיפול הוא לא שיחה על גובה, הוא תרגול מדורג של גובה, עם מדדים על הנייר.

הגישה שלי: CBT פלוס, כשהמעקה הוא רק הסימפטום

אחרי שנים של עבודה עם פוביות הבנתי משהו על פחד מגבהים. אצל חלק מהאנשים הוא באמת עניין של כיול, ואז חשיפה מדורגת פותרת אותו לגמרי. אבל אצל רבים המעקה הוא רק המקום שבו מתגלה שאלה גדולה יותר, של שליטה ושל אמון בגוף, וכשמטפלים רק במעקה, הפחד מוצא לעצמו כתובת חדשה. זו הסיבה שפיתחתי את CBT פלוס, שיטה בשלושה שלבים. הראשון הוא הבנת הבעיה. לא רק מה אתם מרגישים היום כשאתם מתקרבים לחלון, אלא מה הסיבה, מה הדבר שגרם לזה ומה משמר את זה עכשיו. לזה אני קורא השורש. כשאנחנו פותרים את הבעיה מהשורש, אנחנו עוקרים אותה לחלוטין וגורמים לכך שהיא לא תחזור בעתיד, גם לא בצורה של פוביה אחרת.

אחרי שהבנו מה השורש, אנחנו עוברים לשלב השני ובונים את הפתרון. איך עושים שינוי בכל המצב שלכם, במה שאתם מרגישים, במה שאתם חושבים ובהתנהגויות שמשמרות את הבעיה. ואז מגיע השלב השלישי, ההטמעה, כי לא מספיק להבין את הבעיה, צריך להטמיע את הפתרון בתוך החיים האישיים שלכם. בשביל זה אנחנו משתמשים בכלים שהכי מתאימים לכם. כלי הפינג פונג, שבו לומדים להחזיר למחשבה "אני עומד ליפול" תשובה קצרה ומדויקת ברגע שהיא נזרקת, במקום להתווכח איתה על המעקה. סיבולת רגשית, אימון ביכולת להישאר עם הסחרחורת ועם הרגליים הרכות בלי לסגת, בדיוק כמו שבונים סיבולת בחדר כושר, חזרה אחרי חזרה. פירוק מטרות, שהופך את "לשבת במרפסת שלי" לרצף של צעדים שאפשר לעשות ביום שלישי בבוקר. והתמדה, כי המוח לומד מחזרות ולא מתובנות, ומי שמתרגל ארבע פעמים בשבוע מתקדם פי כמה ממי שמתרגל רק בפגישה. כשמטמיעים את הפתרון ככה, הוא באמת נעקר מהשורש ולא חוזר.

מה אני רוצה שתיקחו מכאן

אתם לא פחדנים. יש לכם מערכת התרעה שעובדת מצוין, רק מכוילת גבוה מדי, ואת הכיול אפשר לשנות. ראיתי הנדסאי שלא עלה על סולם עשרים שנה מחליף לבד את פנסי הגג של הבית שלו, וראיתי אישה שגרה בסלון עם התריסים סגורים שולחת לי תמונה מהמרפסת, עם קפה, בשקיעה. הפחד לא מגדיר אתכם. הוא בטוח לא צריך להגדיר את הקומה שבה אתם חיים.

אפשר להתקשר 077-8050570, להשאיר פרטים בעמוד צרו קשר, או לקרוא עוד על הגישה שלי ועל טיפול בחרדה. ואם הפחד שלכם הוא דווקא ממקומות שקשה לצאת מהם, כתבתי מדריך נפרד על אגורפוביה. המעקה לא הולך לשום מקום. השאלה היא רק מתי אתם מגיעים אליו.