אתם עומדים מול דלת המעלית בקומת הכניסה. שמונה קומות מעליכם ממתינה פגישה, והיד לא לוחצת על הכפתור. אתם כבר יודעים שתעלו במדרגות, שתגיעו מזיעים, ושתמציאו תירוץ אם מישהו יעיר על זה. שוב.
רוב האנשים שמגיעים אליי לא קוראים לזה פוביה. הם קוראים לזה "ככה אני". תשע שנים של מדרגות, של סירוב לטיסות, של מסלולי הליכה עקומים רק כדי לא לעבור ליד חצר עם כלב, והכול מתויק אצלם תחת "קטע קטן שיש לי".
אני מטפל רגשי ומטפל CBT. את החרדה פגשתי קודם כל ממש על בשרי, בגיל ההתבגרות, ורק אחר כך בקליניקה, בחמש עשרה השנים שבהן אני עובד עם פחדים. במאמר הזה אני רוצה לעצור בדיוק במקום שבו רוב ההסברים מסתיימים, במנגנון שמחזיק את הפחד גם כשאתם יודעים בביטחון מלא שהוא מוגזם.
זמן קריאה: 12 דקות
תוכן עניינים
מה זה פוביה, ואיפה עובר הגבול?
המדריך הדיאגנוסטי DSM 5 מוסיף שני עוגנים שאני מאוד אוהב, כי הם מורידים את הדיון מהאוויר אל הקרקע. הראשון הוא זמן, כלומר הפחד וההימנעות נמשכים חצי שנה ומעלה. השני הוא מחיר, כלומר הפחד יוצר מצוקה ניכרת או פוגע בעבודה, בלימודים, בזוגיות או בשגרה.
אדם שמעדיף לא לגעת בעכביש הוא אדם עם העדפה. אדם שלא נכנס לחדר שבו ראה עכביש לפני שבוע, ומבקש מבן הזוג לבדוק קודם, נמצא כבר בטריטוריה אחרת לגמרי.
אז זה פחד לא רציונלי? לא בדיוק
הביטוי פחד לא רציונלי מבלבל אנשים, ולפעמים גם מבייש אותם. הוא נשמע כאילו הבעיה היא בהיגיון שלכם. היא לא.
מערכת האזעקה במוח עובדת כמו גלאי עשן זול במטבח. הוא לא מבדיל בין שרפה לבין טוסט שנשכח בטוסטר, והוא צורח באותה עוצמה בשני המקרים. הפחד לא רציונלי במובן הזה שהעוצמה אינה פרופורציונלית לאיום, לא במובן שאתם ממציאים אותו.
וזה בדיוק ההסבר לכך שאדם בן 38 מעדיף לטפס עשר קומות ברגל במקום לעמוד 40 שניות במעלית, או שאישה מבטלת נסיעת עבודה חשובה כי היא כוללת טיסה של שעתיים. ההיגיון שלהם מושלם. האזעקה שלהם פשוט מכוילת גבוה מדי.
הטעות ששומרת אנשים שנים מחוץ לטיפול
מטופל שלי, גבר בן 42, נמנע מנהיגה בכביש מהיר במשך ארבע שנים לפני שהתקשר. ארבע שנים של נסיעות בכבישים צדדיים, של איחורים, של ויתור על קידום שדרש נסיעות. כששאלתי אותו למה חיכה, הוא אמר את המשפט שאני שומע כמעט בכל שבוע. "חשבתי שזה לא מספיק חמור בשביל טיפול".
זו הטעות היקרה. אנשים מודדים חומרה לפי עוצמת הפחד ברגע נתון, ובינתיים ההימנעות מתפשטת בשקט. כביש מהיר אחד הופך לשלושה, ואחר כך גם לצומת מסוימת, ואחר כך גם לנהיגה בלילה.
פוביה כמעט לא נשארת באותו גודל. היא או מטופלת, או גדלה ולוקחת עוד חדר בבית.
מה ההבדל בין פחד רגיל לפוביה?
פחד רגיל הוא מערכת מצוינת. כלב נובח ומושך ברצועה לכיוונכם, הגוף נדרך, אתם מתרחקים, ואחרי שלוש דקות הדופק חוזר לעצמו והיום נמשך. הפחד עשה את העבודה שלו ונעלם.
פוביה מתנהגת אחרת. הפחד לא נעלם אחרי שהכלב התרחק, הוא נשאר בתור תוכנית. אתם משנים מסלול הליכה קבוע, מוסיפים שבע דקות לדרך לעבודה כל בוקר, ומסרבים להיכנס לבית של חברים שיש להם כלב קטן וידידותי.
ההבדל האמיתי אינו בעוצמת הפחד. הוא בשאלה אם הפחד חולף עם הסיטואציה, או הופך למערכת כללים שמנהלת את היום שלכם. פחד לא רציונלי שמכתיב לוח זמנים כבר אינו רק פחד, הוא מבנה.
מה ההבדל בין חרדה לפוביה?
חרדה כללית היא מפוזרת. היא נשמעת כמו "מה יהיה", היא נוגעת בבריאות, בכספים, בילדים, בעבודה, והיא לא תמיד צריכה טריגר בחדר כדי להתחיל לעבוד.
פוביה ממוקדת. יש לה כתובת. "אם אכנס למעלית הזאת, יקרה משהו נורא". "אם אעמוד מול 20 אנשים, אקפא ואתבזה".
למה זה משנה בפועל? כי מוקד ברור הוא בשורה טובה טיפולית. כשיש טריגר מזוהה, אפשר לבנות סביבו תוכנית עבודה מדויקת, מדורגת ומדידה. עם דאגה מפוזרת העבודה מתחילה במקום אחר, בזיהוי הדפוסים לפני שמגיעים לתרגול. הרבה אנשים מגיעים אליי עם שני הדברים יחד, וזה נורמלי לחלוטין.
איך יודעים אם יש לי פוביה?
הבדיקה הפשוטה שאני עושה בפגישה ראשונה אינה עוסקת בעוצמת הפחד אלא בהתנהגות סביבו. קחו דקה ותשאלו את עצמכם באמת.
- אתם מתכננים את היום, את הישיבה או את החופשה – כדי לא לפגוש את הטריגר.
- אתם יוצאים ממצבים באמצע – או מוותרים על הזמנות.
- אתם צריכים מלווה קבוע – כדי לעשות דברים שעשיתם פעם לבד.
- אתם מוותרים על הזדמנויות בעבודה, בלימודים או בזוגיות – ואומרים לעצמכם שזה לא באמת חשוב לכם.
לפי הגדרת פוביה בשפה פשוטה, שני התנאים שצריך לסמן הם עוצמה לא פרופורציונלית ומחיר ממשי בתפקוד. אם סימנתם שניים או שלושה מהמשפטים שלמעלה, זה לא אבחון, אבל זה בהחלט סיבה לעצור ולבדוק.
איך זה מרגיש בשלושים השניות הראשונות?
הגוף מקדים את המחשבה. דופק שמזנק, הזעה בכפות הידיים, רעד קל בשרירי הרגליים, קוצר נשימה, לחץ בחזה, סחרחורת ולפעמים תחושה מטרידה של ניתוק, כאילו אתם צופים בעצמכם מהצד.
במקביל מתחילות המחשבות המוכרות. "אני עומד להתעלף כאן". "אני אאבד שליטה מול כולם". "משהו נורא קורה לי בגוף".
זו תגובת הילחם, ברח או קפא, והיא זהה לתגובה שהייתה מצילה אותך אם דוב היה נכנס לחדר. הגוף לא טועה בביצוע, הוא טועה בעיתוי. פחד לא רציונלי מרגיש בגוף בדיוק כמו סכנה אמיתית, וזו הסיבה שאי אפשר להתווכח איתו בהיגיון בזמן אמת.
למה אני יודע שזה לא הגיוני, ובכל זאת לא מצליח להירגע?
כי המוח הרגשי עובד מהר יותר מהמוח החושב. עד שהחלק ההגיוני מנסח את המשפט "מעליות בטוחות", האזעקה כבר צרחה והרגליים כבר נסובו לכיוון גרם המדרגות. וכל פעם שאתם בורחים, המוח רושם בעיפרון "טריגר שווה סכנה, יצאתי בזול". לזה נגיע בסעיף על ההימנעות, שם נמצא שורש הבעיה.
שלוש קבוצות של פוביות, ולמה החלוקה חשובה
קיימות שלוש קבוצות עיקריות, פוביה ספציפית, חרדה חברתית ואגורפוביה. אני לא משתמש בחלוקה הזאת כדי לתייג אף אחד, אלא כדי לדעת ממה בעצם מפחדים, כי המשמעות הטיפולית שונה לגמרי בכל אחת מהן.
| סוג הפוביה | ממה בעצם מפחדים | טריגרים אופייניים | דפוס ההימנעות | מה עובד קודם בטיפול |
|---|---|---|---|---|
| פוביה ספציפית | מהאובייקט עצמו ומהתגובה אליו | כלבים, גבהים, טיסה, זריקות, דם, מעליות | הימנעות חדה וממוקדת ממקום או מחפץ | מדרג חשיפה הדרגתי לטריגר עצמו |
| חרדה חברתית | משיפוט, מביקורת ומבושה | דיבור מול קהל, ישיבות, שיחות טלפון, דייטים | שתיקה, ביטולים, "נוכחות שקופה" בחדר | עבודה על מחשבות שיפוט יחד עם תרגול חברתי |
| אגורפוביה | מהמצב שבו יהיה קשה לצאת או לקבל עזרה | אוטובוס, רכבת, תור בסופר, קניון, כביש בין עירוני | מעגל מקומות מותרים שמצטמצם בהדרגה | הפחתת הפחד מהתקף חרדה, ואז הרחבת המעגל |
מהי פוביה ספציפית?
זו הצורה המוכרת ביותר. פחד עז ומתמשך מגירוי אחד מוגדר, כלבים, גבהים, טיסה, זריקות, דם, סערות רעמים או מעליות.
ויש גם פוביות שאנשים מתביישים לספר עליהן, כי הן נשמעות מוזרות. פחד מכפתורים, מבלונים שמתפוצצים, מקצף על מים. אני אומר את זה בלי סימן שאלה. פוביה לא צריכה להיות הגיונית כדי להיות אמיתית וכואבת.
המחיר בפועל הוא זה שמעניין אותי. אישה שלא נוסעת לחתונת אחותה בחו"ל. גבר שדוחה בדיקות דם שנתיים ומגיע לרופא כשהערכים כבר גרועים. הורה שלא לוקח את הילדים לפארק בגלל כלבים משוטטים. הפוביה תמיד קטנה בהגדרה שלה, וגדולה בחשבון שהיא מגישה בסוף החודש.
מהי פוביה חברתית?
פחד עז ממצבים שבהם אנשים אחרים יכולים לראות אותך, להעריך אותך ולשפוט אותך. הפחד המרכזי כאן אינו מהמצב עצמו אלא מהמסקנה שיסיקו עליך.
דיבור מול קהל, הצגה בישיבת צוות, שיחת טלפון ליזום, דייט ראשון, אפילו להזמין קפה כשעומדים שלושה אנשים בתור מאחור.
ומכאן נקודה שכמעט לא מדברים עליה. יש הרבה אנשים שלא נמנעים בכלל. הם מגיעים לישיבה, מדברים, מציגים, ומבחוץ נראים בסדר גמור, בעוד שבפנים הם משלמים מחיר עצום של הזעה, בחילה, חזרות אינסופיות על משפט אחד בראש ושחיקה שנמשכת שעות אחרי. גם זה מצב שראוי לטיפול, גם אם אף אחד מסביב לא שם לב.
מהי אגורפוביה?
פחד ממצבים שבהם קשה להימלט או לקבל עזרה. תחבורה ציבורית, תור ארוך, קניון סגור, גשר, חנייה תת קרקעית, לפעמים גם הישארות לבד בבית.
הנקודה שחשוב להכיר היא שאגורפוביה לרוב אינה מתחילה מפחד ממקומות. היא מתחילה מפחד מהתחושות. אדם חווה התקף חרדה ראשון באוטובוס, והמוח מסמן את האוטובוס כזירת פשע. בשבוע הבא הוא מוותר גם על הרכבת. אחר כך גם על הקניון בשעות עומס.
כך נוצר מעגל מקומות מותרים שהולך ומצטמצם, עד שאנשים מגיעים אליי ומספרים שהרדיוס שלהם התכנס לשלוש כתובות. זה קורה בהדרגה, וזה בר שינוי.
למה בכלל נוצרת פוביה?
יש שלושה מסלולים עיקריים, והם לא סותרים אחד את השני.
המסלול הראשון הוא חוויה מפחידה קונקרטית, נשיכת כלב בגיל שבע, טיסה עם טורבולנציה קשה, פרוצדורה רפואית כואבת. המסלול השני הוא למידה מהסביבה, וזה מסלול שאני פוגש הרבה. ילד שראה את אמו קופאת בכל פעם שראתה עכביש למד בשקט שעכביש שווה סכנה, בלי שאף אחד הסביר לו כלום.
המסלול השלישי הוא נטייה אישית, מערכת עצבים שמגיבה חזק ומהר יותר מהממוצע.
ופה אני רוצה להוריד אשמה. לא חייבת להיות טראומה דרמטית בעבר כדי שהפוביה תהיה אמיתית. לפעמים היא נלמדה טיפין טיפין, בלי שום אירוע שאפשר להצביע עליו.
כמה אנשים באמת חיים עם זה?
אחד המשפטים שמחזיקים אנשים לבד הוא "אין עוד מישהו שמפחד מדבר כזה". המספרים אומרים אחרת. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בסביבות 301 מיליון בני אדם בעולם חיו עם הפרעת חרדה בשנת 2019, והפרעות חרדה הן מהשכיחות ביותר מבין ההפרעות הנפשיות.
בני אדם חיו עם הפרעת חרדה בעולם ב-2019
בקליניקה זה מתורגם לתמונה פשוטה. בכל קומת מגורים, בכל צוות עבודה, בכל כיתה, יש אנשים שמנהלים דיאלוג יומיומי עם פחד שהם לא מספרים עליו לאף אחד.
אתם לא לבד עם זה, וזה גם לא סימן לחולשה. זה סימן שמערכת אזעקה עשתה למידה מוטעית, ולמידה אפשר לשנות.
למה ההימנעות מחזקת את הפוביה?
זה הסעיף החשוב ביותר במאמר, ואם תיקחו ממנו רק פסקה אחת, קחו את הבאה.
אתם ניצבים מול הטריגר, הפחד עולה לשמונה מתוך עשר, אתם יוצאים מהמצב, והפחד צולל תוך שניות לשלוש. ההקלה הזאת נעימה עד כדי דמעות. הבעיה היא שהמוח לא רושם "יצאתי כי בחרתי", הוא רושם "הבריחה הצילה אותי". בפעם הבאה האזעקה תופעל מוקדם יותר ובעוצמה גבוהה יותר, כי כעת יש הוכחה שהמצב מסוכן.
זה מעגל קסמים קלאסי. הקלה מיידית שמשלמים עליה בריבית דריבית.
איך נראית הימנעות שקטה?
הרבה אנשים אומרים לי "אני לא נמנע, אני הולך לכל מקום". ואז מתגלות התנהגויות הביטחון. לשבת תמיד ליד היציאה או במעבר. להחזיק בכיס כדור הרגעה שאף פעם לא נלקח, רק ליתר ביטחון. בקבוק מים שחייב להיות ביד. שיחת טלפון לבן זוג בכל 20 דקות. בדיקה חוזרת שיש קליטה. אלה בלמים קטנים שמונעים מהמוח ללמוד שהמצב בטוח בלעדיהם, וכל אחד מהם שומר את הפחד בחיים.
הפחד מהפחד גרוע מהפחד עצמו
עשו איתי חשבון. אישה שמפחדת מטיסה חוששת שבוע לפני הנסיעה, לא ישנה לילה, בוכה במונית לשדה התעופה, ואז עולה למטוס וסובלת קשה בזמן ההמראה, בשבע דקות הראשונות.
של סבל וציפייה מפחידה לפני הטיסה
של קושי בפועל בזמן ההמראה עצמו
מטופלים מספרים לי כמעט תמיד שהציפייה הייתה גרועה יותר מהמפגש. זה לא ניסוח מעודד שאני מוציא מהשרוול, זו התבנית. הדמיון מייצר גרסה עשירה, ארוכה ובלתי מוגבלת של האסון, ואילו הסיטואציה עצמה סופית ומוגדרת בזמן.
לכן בטיפול אנחנו לא רק מתאמנים על המצב הקשה. אנחנו עובדים גם על מה שקורה ביומיים שלפניו, כי שם נמצא רוב הכאב.
איך מטפלים בפוביה?
שני מנועים עיקריים, ושניהם צריכים לעבוד יחד. הראשון הוא חשיפה הדרגתית ומובנית לטריגר, כלומר למידה מחודשת של המוח שהמצב אינו סכנה. השני הוא עבודה על המחשבות והפרשנויות שמפעילות את האזעקה מלכתחילה.
מה שאני מבקש מכם לא לעשות הוא לקפוץ למים לבד. אדם שמפחד ממעליות ונועל את עצמו במעלית לחצי שעה כדי "לגמור עם זה" בדרך כלל יוצא משם עם אישור נוסף לכך שזה נורא.
בקליניקה שלי אנחנו קודם כל מאתרים את שורש הבעיה, את המשפט שהפחד מספר, ורק אחר כך בונים מדרג של שלבים קטנים ומדידים. הטיפול ממוקד וקצר מועד, בדיוק כי הוא לא מנסה לכסות את הכול אלא לפרק את המנגנון שמחזיק את הפחד.
מה זה טיפול חשיפה ולמה הוא לא זריקה למים העמוקים?
חשיפה טובה מדורגת, מתוכננת ונשלטת על ידכם. לדוגמה במעליות
לעמוד ליד הדלת הסגורה שלוש דקות.
להיכנס עם הדלת פתוחה.
קומה אחת עם מלווה.
אתם עולים שלב רק כשהקודם ירד בעוצמה, וכל שלב חוזר על עצמו כמה פעמים עד שהוא הופך משעמם. שעמום הוא היעד. ככה נראית למידה מחודשת של הבטיחות, ולא טראומה חדשה.
האם CBT מתאים לפוביה?
כן, וזו אחת ההתאמות הטובות ביותר שיש בעולם הטיפול. טיפול CBT משלב בדיוק את שני המנועים, זיהוי ושינוי של דפוסי החשיבה שמזינים את האזעקה, יחד עם תרגול התנהגותי בשטח.
היתרון הגדול הוא שאתם עובדים גם בין המפגשים. יש שיעורי בית, יש מדידה, יש התקדמות שרואים על דף.
וכן, יש גם חיסרון, ואני אומר אותו בגלוי. זה דורש מכם לעשות דברים לא נוחים בין הפגישות. מי שמגיע לפגישות ולא מתרגל בפועל יתקדם לאט מאוד. הטיפול הזה לא נסבל בפסיביות, הוא נעשה. מי שמוכן לשלם את המחיר הזה של אי נוחות מבוקרת מקבל בתמורה שינוי שמחזיק לאורך זמן.
האם תרופות עוזרות לפוביה?
תשובה מאוזנת. במקרים של עוצמה גבוהה מאוד, תרופות יכולות להנמיך את עוצמת התסמינים ולאפשר לאדם להתחיל בכלל תהליך, וזה שווה הרבה.
מה שהן לא עושות זה לפרק את ההימנעות. זה כמו משכך כאבים לכאב שיניים, הוא מאפשר לישון בלילה אבל לא סוגר את החור בשן. אם ההימנעות נשארת במקומה, הפחד ממתין בסבלנות לרגע שבו המינון ירד.
ויש גם מלכודת קטנה, כדור שנלקח לפני כל מעלית הופך בעצמו להתנהגות ביטחון, והמוח לומד "שרדתי בגלל הכדור".
ההחלטה הזאת שייכת לרופא מוסמך בלבד ותמיד בהתאמה אישית. מידע רשמי אפשר למצוא באתר משרד הבריאות.
מה כל כלי באמת פותר
אנשים מתבלבלים בין הקלה לבין שינוי, וזו אחת הסיבות שאנשים מתרגלים נשימות שנתיים ולא מבינים למה הפוביה נשארה. הטבלה הזאת מסדרת את התפקידים.
| הכלי | מה הוא פותר | מה הוא לא פותר | מתי הוא במקומו |
|---|---|---|---|
| תרגילי ויסות ונשימה | מוריד את עוצמת התסמין בגוף בזמן אמת | לא מלמד את המוח שהמצב בטוח | כתמיכה בזמן חשיפה, לא כתחליף לה |
| הבנה והסבר על המנגנון | מוריד בהלה, בושה ופרשנות אסון | לא מקטין את ההימנעות בפועל | בתחילת הדרך ולאורכה |
| חשיפה מדורגת מובנית | מפרק את הקישור בין הטריגר לסכנה | לא נוח, ולא עובד בקפיצה אחת גדולה | לב הטיפול, בליווי ובתכנון |
| עבודה על מחשבות ואמונות | משנה את הפרשנות שמפעילה את האזעקה | לבד, בלי תרגול בשטח, מתקדם לאט | במקביל לחשיפה |
| טיפול תרופתי | מנמיך עוצמה כשהיא בלתי נסבלת | לא מטפל בשורש ההימנעות | בהחלטת רופא, לרוב כתמיכה זמנית |
מה לעשות ברגע שהפחד עולה?
ארבעה דברים שאפשר לעשות עוד היום, בלי אף כלי חוץ מהגוף שלכם.
- תנו לזה שם – "זו תגובת פחד, לא סכנה אמיתית". המשפט הזה מזיז אתכם ממקום של מגיב למקום של מתבונן.
- האטו את הנשימה – בשאיפה של ארבע שניות ונשיפה איטית של שש, כי הנשיפה היא זו שמרגיעה את הדופק.
- הארקה דרך החושים – לזהות סביבכם חמישה דברים שאתם רואים, שניים שאתם שומעים ואחד שאתם מרגישים בכפות הרגליים.
- הישארו עוד דקה – אם המצב בטוח באמת, נסו להישאר בו עוד דקה אחת לפני שאתם יוצאים. דקה אחת. שם מתחילה הלמידה החדשה.
מתי כבר לפנות לטיפול מקצועי?
- הראשון – הפחד פוגע בעבודה, בזוגיות, בהורות או בשגרה.
- השני – ההימנעות מתרחבת ומקום אחד הפך לשלושה.
- השלישי – ניסיתם לבד וזה עובד עד גבול מסוים ולא מעבר לו.
אין שום צורך לחכות למשבר כדי להתחיל. אני עובד עם פחדים חמש עשרה שנה, ושיטת העבודה שפיתחתי וליטשתי עם מאות מטופלים ממוקדת בשורש הבעיה ולא בכיסוי התסמינים, עם קליניקות בשרון, במרכז ובגוש דן וזמינות אישית גם בין הפגישות. אפשר לקרוא עוד על הגישה של אורי פוקס או פשוט להתקשר, 077-8050570.
מה אני רוצה שתיקחו מכאן
פוביה אינה חוסר היגיון ואינה חולשת אופי. היא מערכת אזעקה שעשתה למידה שגויה, וההימנעות שמרגיעה אותנו ברגע היא בדיוק מה שמחזיק אותה בחיים שנה אחר שנה.
המדרגות שאתם עולים כבר שנים אינן גזר דין. הן פשוט הרגל שקיבל מדי הרבה זמן להשתרש, וכל שלב קטן שתעשו בכיוון ההפוך הוא צעד שהמוח שלכם מתעד. תתחילו מדקה אחת.
שאלות נפוצות
האם פוביה יכולה להופיע בפתאומיות?
כן. לפעמים אחרי אירוע אחד, נשיכה, טיסה סוערת או התקף חרדה יחיד במקום מסוים. המוח קושר בין המקום לתחושה בתוך שניות, וזה קישור שנוצר מהר וגם ניתן לפירוק.
האם פוביה יכולה לגרום להתקף חרדה או לתחושת עילפון?
כן. התגובה הפיזיולוגית יכולה להיות עוצמתית מאוד וליצור סחרחורת, חולשה בגפיים ותחושה שאתם עומדים להתעלף. עילפון בפועל נדיר, ובפוביות מסוימות של דם וזריקות הוא שכיח יותר בגלל צניחת לחץ דם.
האם פוביה נובעת מטראומה או שהיא גנטית?
לרוב זה שילוב של חוויה מסוימת, למידה מהסביבה ונטייה אישית מוגברת לחרדה. אין סיבה אחת שמתאימה לכולם, וגם אין צורך לדעת את המקור המדויק כדי לטפל בהצלחה.
כמה זמן לוקח טיפול בפוביה ואפשר להיפטר ממנה לגמרי?
זה משתנה מאדם לאדם, לפי משך ההימנעות ולפי מספר הטריגרים. המטרה שאני מציב אינה אפס פחד, כי אפס פחד הוא לא מצב אנושי. המטרה היא ירידה משמעותית במצוקה ובהימנעות, עד שהחיים חוזרים לגודל המלא שלהם.
מרגישים שהגיע הזמן לצעד הבא?
אם הפחד מתחיל לקבוע לכם את המסלול, אפשר להתחיל לשנות את זה בשיחה אחת פשוטה.
על הכותב
אורי פוקס, מייסד ומנהל מרכז "בטיפול". אורי מלווה כבר למעלה מ-15 שנה אנשים שמתמודדים עם חרדה, דיכאון, התקפי פאניקה, OCD וביטחון עצמי נמוך, ופיתח שיטת טיפול רגשית ממוקדת ויסודית שמטפלת בשורש הבעיה ולא רק בתסמינים.
