סוגי פוביות: המדריך המלא לקטגוריות ופוביות נפוצות

אילו סוגי פוביות קיימים בכלל?

החלוקה הזו איננה קוסמטית. היא קובעת איך בונים את הטיפול. את הפוביה מהכלב מפרקים מול כלבים אמיתיים, את החרדה החברתית מפרקים מול מצבים של חשיפה ושיפוט, ואת האגורפוביה מפרקים מול התחושות הגופניות עצמן ולא מול הקניון.

אצל חלק מהאנשים יש שילוב של שתיים ואפילו שלוש. זה נפוץ, וזה לא הופך את התהליך למסובך יותר, רק ממוקד אחרת.

רשימת פוביות שאני פוגש בפועל, כמעט כל שבוע

רשימת פוביות מלאה תכלול מאות שמות ביווניים שאף אחד לא זוכר. הנה מה שבאמת מגיע לקליניקה. פחד מגבהים, פחד מטיסה, פחד ממעליות וממקומות סגורים, פחד ממחטים ומבדיקות דם, פחד מכלבים, פחד מהקאה ופחד מנהיגה בכביש מהיר.

מה שמשותף לכולן הוא לא הגירוי אלא המחיר. אדם דוחה בדיקת דם שנתיים. זוג מוותר על טיול משפחתי בחו"ל. עובד מסרב לקידום כי המשרד החדש בקומה עשרים ושתיים.

ופה מגיע המשפט הכי מטעה בכל הסיפור. "זה לא כזה נורא, אני מסתדר". להסתדר זה בדיוק שם המשחק של הפוביה. היא לא דורשת מכם להתמוטט, היא רק מבקשת עוד ויתור קטן. וזה עובד לה.

הטעות שעולה לאנשים עשור מהחיים

רוב האנשים שמגיעים אליי לא מגיעים בגלל הפוביה. הם מגיעים בגלל שההימנעות התרחבה.

מטופל בן ארבעים ושתיים נמנע מנהיגה בכביש מהיר ארבע שנים לפני שהרים טלפון. בהתחלה זה היה רק כביש שש. אחר כך גם כביש אחת. בסוף הוא ויתר על עבודה בחיפה. כשהוא הגיע, הבעיה כבר לא הייתה הכביש אלא האמונה שהוא אדם שלא מסוגל.

ההימנעות היא כמו לשלם רק את המינימום בכרטיס האשראי. כל חודש נראה נסבל, וריבית דריבית עושה את שלה בשקט. ההקלה המיידית בכל פעם שאתם עוקפים את הגירוי היא בדיוק מה שמלמד את המוח שהוא צדק. מעגל קסמים שכזה, שנבנה מהחלטות קטנות והגיוניות לחלוטין.

אפשר לפתח פוביה חדשה בגיל ארבעים ושבע?

כן. ובגיל שישים גם.

הרבה פוביות מתחילות בילדות, אבל חלק לא מבוטל נדלקות בבגרות אחרי טריגר נקודתי. כמעט תאונה בצומת ופתאום אי אפשר לנהוג. תקופה של עומס בעבודה, מחלה במשפחה, התקף חרדה ראשון בטיסה, ופתאום הטיסה הבאה נראית בלתי אפשרית.

אני שומע לא מעט משפטים כמו "טסתי כל חיי, מה קרה לי פתאום". מה שקרה זה שהמערכת הייתה עמוסה, וכשהיא עמוסה היא מפרשת תחושות גופניות רגילות כאיום. סחרחורת קלה הופכת לסימן מקדים.

הופעה מאוחרת לא הופכת את הפוביה לפחות אמיתית, ובוודאי לא לפחות ניתנת לטיפול. לפי ניסיוני, דווקא פוביות שנוצרו בבגרות מגיבות מהר לטיפול ממוקד, כי הזיכרון של החיים לפניהן עדיין טרי.

פוביה חברתית או פחד קהל, ומה ההבדל שמשנה טיפול

פחד קהל הוא מקרה פרטי. חרדה חברתית היא הרבה מעבר לבמה.

יש אנשים שמעבירים מצגת מול מאה עובדים בלי בעיה, ונתקעים לחלוטין בשיחת חולין ליד מכונת הקפה. יש כאלה שנמנעים מלאכול מול אחרים, מלהתקשר לקבוע תור אצל רופא או מללכת לדייט. הגירוי איננו הקהל, הוא האפשרות להיות מוערך ומשופט. הסבר מסודר על ההבדל הזה מופיע בחומרים של המכון הלאומי לבריאות הנפש.

ההשלכה מעשית. אם נבנה חשיפות רק סביב דיבור מול קהל, נפספס את רוב הסבל היומיומי. בקליניקה אנחנו ממפים את מצבי השיפוט הספציפיים של כל אדם, ומשם בונים סולם. לפעמים הפריט הראשון בסולם הוא לשאול מוכר בסופר איפה נמצא הקמח.

למה אנשים מתעלפים דווקא מזריקות?

זו הפוביה היחידה שמתנהגת הפוך מכל השאר.

בכל פוביה אחרת לחץ הדם והדופק עולים. בפוביה ממחטים, מדם ומפציעה יש תגובה דו שלבית. קודם עלייה חדה, ואז צניחה מהירה של לחץ הדם והדופק. התוצאה היא חיוורון, זיעה קרה ולפעמים עילפון של ממש. זו תגובה פיזיולוגית מוכרת, לא חולשה אופיינית ולא דרמה.

המחיר הבריאותי כאן גדול מהרגיל, כי אנשים דוחים בדיקות דם, חיסונים וטיפולי שיניים שנים. הם מבינים היטב את החשיבות, ובכל זאת מבטלים את התור בבוקר עצמו.

הפתרון הטיפולי כולל טכניקה של הידוק שרירי הידיים והרגליים לפני הדקירה ובזמנה, כדי להעלות את לחץ הדם. את זה מבצעים בישיבה או בשכיבה ולפי הנחיות הצוות הרפואי במקום.

פוביה או OCD, איך מבדילים?

בפוביה הפחד ממוקד בגירוי חיצוני מוגדר, והפתרון של המוח הוא הימנעות ישירה. רואים כלב, חוצים כביש. פשוט וברור.

בהפרעה טורדנית כפייתית התמונה שונה. יש מחשבה טורדנית שמייצרת חרדה, ואחריה פעולה או טקס שנועדו לנטרל אותה. שטיפת ידיים חוזרת, בדיקה שהגז סגור שבע פעמים, ספירה בראש. ההקלה מגיעה מהטקס, ולכן הטקס מתעצם.

ההבדל חשוב, כי הטיפול שונה בדגשים שלו. בפוביה עובדים על חשיפה למצב. ב-OCD עובדים על חשיפה יחד עם מניעת התגובה, כלומר להישאר עם החרדה בלי לבצע את הטקס.

יש חפיפה במקרים לא מעטים, ולכן אבחון מקצועי בתחילת הדרך חוסך חודשים של עבודה בכיוון הלא נכון.

מי זה אורי פוקס ולמה זה רלוונטי כאן

אני אורי פוקס, מטפל רגשי ומטפל בגישת CBT, ומייסד מרכז בטיפול. חוויתי חרדה בעצמי בגיל ההתבגרות, וזו הסיבה שאני יודע ממש על בשרי מה ההבדל בין מישהו שקרא על זה בספר לבין מישהו שהיה שם.

במשך חמש עשרה שנות עבודה קלינית פיתחתי וליטשתי, יחד עם מאות מטופלים, שיטה ממוקדת שמתמקדת בשורש הבעיה ולא ברדיפה אחרי תסמינים. הקליניקות שלנו פרושות באזורי השרון, המרכז וגוש דן.

אתם מוזמנים לקרוא עוד על הרקע והגישה שלי. אני מקפיד לכתוב תוכן כזה בעברית פשוטה כי רוב האנשים שסובלים מפוביה לא יודעים בכלל שיש לזה שם, וזה לבדו משאיר אותם שנים בלי לפנות לאף אחד.

מה כל כלי באמת פותר, וממה הוא לא

אני מעדיף לשים את זה על השולחן בכנות, כולל החסרונות.

מתי כדאי כבר להרים טלפון?

יש כמה סימנים שאני מתייחס אליהם ברצינות. הימנעות שפוגעת בעבודה, בלימודים או בזוגיות. דחייה של טיפול רפואי בגלל פחד. התרחבות של הפחד למצבים נוספים. ובני משפחה שמתחילים לארגן את החיים שלהם סביב הפחד שלכם.

גם ילדים מפתחים פוביות, וגם שם ההימנעות היא הדלק. הורה שמוותר על גן שעשועים בגלל כלב לומד יחד עם הילד שהעולם מסוכן. אבחון מותאם גיל עושה כאן הבדל אמיתי.

ואם אתם מתלבטים כי "זה לא מספיק חמור", דעו שזו התירוץ הכי נפוץ בעולם, והוא זה שמאריך את הסבל בשנים. אצלנו אפשר לקבל מענה אישי גם בין הפגישות, כי החיים לא עוצרים בין יום שני לחמישי. אפשר לפרק את זה. באמת אפשר.

שאלות נפוצות